חומש במדבר פרק יב פסוק ב'. 'ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דיבר'.
מרים הנביאה דיברה סרה במשה אחיה. היא חשדה בו שהגאוה על כך שהוא מדבר עם ה', גרמה לו להרגיש 'מורם מעם' ולפרוש מחיים של בן אנוש רגיל (הוא פרש מאשתו), טענתה היתה שגם היא עצמה ואהרן אחיה הינם נביאים ודיברו עם ה', ואעפ"כ מעולם לא עלתה על דעתם לפרוש מהחיים הארציים של כל בן תמותה
העונש שקיבלה מרים על כך שדיברה סרה במשה - צרעת
תהליך הריפוי מן הצרעת היא יציאה 'מחוץ למחנה', ישיבה בהסגר מוחלט, ללא מגע עם קרובי משפחה, חברים, ידידים. ישיבה ללא דיבור ושיחה עם אף אדם, ללא חיוך, ללא אכילה משותפת, ללא נזיפה בילד סורר, ללא מבט אוהב של אבא או אמא, ללא ויכוחים עם אף אדם. פשוט ישיבה עם עצמך, על עצמך, אודות עצמך, למען עצמך. ישיבה של התבודדות עם מחשבותיך, ישיבה של בניה עצמית, ישיבה של חשבון נפש ארוך ומתמשך, עד לסיום תהליך הריפוי, ואסיפה מחודשת אל חיק המשפחה, החברים, העבודה וכו'. בתקוה להפקת הלקח.
4 סוגי אנשים חשובים כאדם מת
אומרים חז"ל: ארבעה חשובים כמת. עני, מצורע, סומא, ומי שאין לו בנים.
וטעם אחד משותף לכולם, שאין ביכולתם להיטיב עם זולתם, ובעצם חסר להם עיקר הטעם בבואנו לעו
כוח הנתינה הוא כוח נפלא שהקב"ה טמן בכל אדם ואדם, זהו כוח לתת, כוח לעשות חסד עם אנשים, כוח לגרום אושר לסביבה שלנו, כוח להפיץ אהבה ואחוה בין הבריות.
למנו – להיטיב, כוח הקבלה יש להם, אבל חסרונו של כוח הנתינה היא זאת ש'הורגת' אותם
סומא משום שבלא חוש הראייה אינו מסוגל להרגיש את זולתו, ואינו יודע כיצד לנצל את כוח הנתינה. ולכן הרגשתו, בודדה, חשוכה ומתה.
מי שאין לו ילדים, אינו יכול לנצל את הכוח האדיר להיטיב עם ילדיו (הכוח להיטיב עם ילדינו הוא המדרגה הגבוהה ביותר של כוח הנתינה), ובאין אפשרות להיטיב עם ילדיו, כמת ייחשב.
עני, לא מפני שאין לו מה לאכול נחשב הוא כמת, אלא מפני שאין ביכולתו לתת לזולתו כלום.
מצורע, ההסגר שנגזר עליו גורם לו חוסר יכולת להיטיב עם זולתו בתקופת ההסגר. ולמת ייחשב בתקופה זו
מרים שדיברה סרה במשה אחיה, לקתה בצרעת ונידונה להסגר - מידה כנגד מידה, היא עלולה היתה בדיבורה נגד אחיה לגרום לו לפירוד מהסביבה שנוכחה ברעתו, ולמיעוט אפשרות ניצול כוח הנתינה. ולכן היא תקבל עונש דומה – הסגר של בדידות, הסגר שבמהלכו היא 'תמות' לשבע ימים. תתנתק ממשפחתה ומכל הסובב אותה, ותפיק לקחים ממעשיה.
הכוח לתת
כוח הנתינה הוא כוח נפלא שהקב"ה טמן בכל אדם ואדם, זהו כוח לתת, כוח לעשות חסד עם אנשים, כוח לגרום אושר לסביבה שלנו, כוח להפיץ אהבה ואחוה בין הבריות. ומי שאינו יודע כיצד לנצל וליישם כוח זה, מי שלא יודע להפוך אנשים לידו למאושרים יותר, והדבר היחיד שהוא יודע זה לקבל מהסביבה – הוא אדם בודד! הוא בעצם מת חי שמהלך בעולמנו! מפני שלחיות פירושו להיות מעורב בין הבריות, לעוץ עצה טובה, לחייך חיוך ממיס, אפי' לחשוב על מישהו מחשבה טובה.
סתם להיות 'בית קיבול' לאכילה, שתיה, שינה הגונה, למלא את תאוותיך, לקבל ולקבל ולקבל, בכך אתה לא ממלא את תפקידך בחיים, וממילא אתה בעצם מת, מת חי כזה שאינו תורם כלום לעולם.
הלקח שכל אחד צריך ללמוד מפרשה זו
א. לא לגרום לפירוד לבבות, לא לגרום לבדידות לאנשים קרובים לנו, ע"י שנדבר בהם סרה.
ב. לרדת לשורש הרגשתו של האיש הבודד שלידנו, ולהבין שכדי להצילו מהמוות הפרטי שלו עלינו לשוחח אתו, לחייך אליו, לחבק אותו, ואפי' לסנוט בו, כדי לתת לו הרגשה שהוא לא 'מת', ובמעשה זה אתה מחיה את עצמך ומצדיק את קיומך.
ג. אם מישהו רוצה לתת לנו משהו, להשמיע לנו משהו, לשוחח אתנו, ואפי' על נושאים שאינם מענינים אותנו, עלינו לדעת שהקשבה לזולת, היא בעצם נתינה עצומה, והיא מהות חיינו. שבת שלום!