מאות המפגינים שהתקהלו מול פתח אהלו של משה, סירבו להתפזר מן המקום. במרכז ההתגודדות עמד קרח בן דודו של משה, ובפיו טענות ומענות על התנהלות ההנהגה הנוכחית, כשהוא סוחף אחריו את העדה כולה בקריאות מרד נגד המנהיג ואחיו.
לאוזני משה מגיעים קולות המתמרדים, אך הוא אינו מגיב מיד. פיו של המנהיג המנוסה, בן השמונים פלוס נאלם דום. הוא שומע, מחריש, וצונח ארצה בתשישות כוח. לאחר התעשתות, הוא אינו מוכן לבקש מהקב"ה מחילת החוטאים, אדרבה הוא תובע את מיתתם המיידית במיתה משונה.
הפעם כך נראה, השתנו כללי המשחק. זהו משה שטרם הכרנו. לא עוד יציאה להגנת העם, לא עוד תחנונים לפני ה' שיסלח לעוונם.
מה פשר התפנית החדה? האם זהו המנהיג שתמיד היה עומד בפרץ?
כדי להבין מדוע הפעם משה רבנו אינו מוכן לוותר, נתבונן באופי תלונתו של קרח, ונגלה כי היא שונה מהותית מהמקרים בעבר.
ובכן, יעדו של קרח היה לשרת אינטרס אישי שלו: לקבל תפקיד בכיר. אלא מה, הוא יבוא לבני ישראל ויאמר להם 'אני רוצה לקבל כהונה'?! זה לא יראה טוב, בפרט שבעיני הציבור הוא מוכר כתלמיד חכם.
בעצת אשתו וחבר יועציו, הוא בונה אסטרטגיה עקיפה, הכוללת מסע די-לגיטימציה המשחיר את שמו של משה. כמו כל פוליטיקאי החושק במשרה רמה, הוא הופך את מלחמתו ממלחמת כבוד למאבק אידיאולוגי המפריח את המיתוס שמשה קיבל תורה מהקב"ה ומטיל ספק בנאמנותו בהעברת התורה. ואז העם יעשה 'אחד ועוד אחד': אם אין תורה מן השמים, הרי שגם משה ואהרן נטלו את תפקידם במרמה.
מבחינתו, העיתוי לתעמולה היה מושלם. היה זה זמן קצר אחר מתן תורה, והעם היה מתוסכל מאוד מהמעבר הדרסטי בין חיי הפקרות לקיום מלא של תרי"ג מצוות. רקע זה שיחק ל'טובתו' של קרח שניצלו עד תום.
תחילה, הוא מעמיד בפני העם שאלה רטורית פשוטה, הרי "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", כולם היו במעמד הר סיני ושמעו מפי הגבורה רק שתי דברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", ומנין לכם כל הררי המצוות? ענו לו "שמענו זאת מפי משה רבנו". אמר להם "נו, ואז מה? משה בדה אותן מלבו".
כדי שהמסר המגמתי יהיה קליט, הוא יוצר גימיק מעניין, בעזרת טליתות שכולן תכלת ובית מלא ספרים, כשהוא מסיק: "אין תורה מן השמים, ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול" (ירושלמי סנהדרין י, א).
חטאם העיקרי של אנשי קרח היה איפוא הכפירה בשליחותו האלוקית של משה.
על הכל ניתן לסלוח, אך על כפירה בתורה מן השמים שהיא אחד העיקרים הבסיסיים ביותר של האמונה, לא ניתן לכפר, כי אם חס וחלילה משה בדאי, אין משמעות לכל מצוות התורה. במצב כזה, אין מנוס מלעקור את התופעה כליל מהשורש.
כאן הבין משה שחייב הצדק לא רק להיעשות אלא גם להיראות, למען יראו כל ישראל וידעו הדורות הבאים כולם את חומרת הכופר בתורה.