כדי לנסות ולהבין ביתר עומק את פרשת המרגלים בהשקפת חז"ל – הבה נעסוק קמעא בלימוד סוגיה מופלאה הקשורה כל כולה בפרשת השבוע – פרשת שלח. הסוגיה במסכת סנהדרין קי עוסקת במחלוקת רבי עקיבא לבין רבי אליעזר בעניין חלקם של דור המדבר והמרגלים לעולם הבא: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו"- דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר (תהלים נ) "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (הכוונה היא כי בני דור המדבר והמרגלים צדיקים הם וחסידים ש"כרתו ברית עם הקב"ה בזבחים ושלמים" (על פי רש"י).
סוגיה זו רצופה שרשרת של תמיהות. ראשית, המעיין בדברי רבי אליעזר ימצא כי הוא אינו סותר את דברי רבי עקיבא לגופם – אלא מביא כי לדעתו מדובר בצדיקים וחסידים. שנית, במהלך הסוגיא לאחר מכן, סוטה הגמרא לפתע מו הענין המרכזי ומביאה את דבריו של רבי יהושע בן קרחה כי הפסוק "כורתי בריתי עלי זבח" – "לא נאמר אלא לדורות הבאים... חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה".
פיסקה זו תמוהה היא ואינה במקומה לכאורה בהקשר למחלוקת בין רבי עקיבא עצמו לבין רבי אליעזר. עניין נוסף הראוי להתבוננות מובא בסוף הסוגיא, שם מביאה הגמרא ביקורת על רבי עקיבא על כך שלא לימד זכות על דור המדבר: "אמר רבי יוחנן: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" - עזב רבי עקיבא את חסידותו הרגילה שהיה תמיד מלמד זכות על עם ישראל בכך שלא לימד עליהם זכות כשאר החכמים. גם דברים אלו דורשים ביאור והבנה, מדוע אכן רבי עקיבא שהיה מסנגר תמיד על ישראל עומד על דעתו כאן כי דור המדבר אינו בן עולם הבא ומדוע הוא לא דורש – כיתר החכמים – את הדרשות המלמדות עליהם זכות.
את עניין חטא המרגלים יש להבין ביתר עומק. האם שיקרו חלילה המרגלים בהביאם את הנתונים הקשים על מצב ארץ ישראל ועמה אל משה? ודאי שלא. לכאורה הם הרי סיפרו בדיוק את מה שראו – לפי הבנתם. מהו אם כן החטא הנורא שלהם, האם אין זה תפקיד המרגל – למסור את הנתונים כפי הבנתו ומראה עיניו? האם היינו מצפים מחברי "נילי", הארגון שריגל לטובת הבריטים בארץ ישראל העותומאנית, ש"ימרחו" דיווחים ונתונים על כוחו של הצבא הטורקי או מצב הארץ בעת ההיא רק משום "לשון הרע" על ארץ ישראל?
אך התשובה היא ברורה ושקופה. המרגלים ראו מה שראו ככל אדם אחר וכיהושע בן נון וכלב בן יפונה – אלא שהפרשנות שלהם נבעה מהרהורי ליבם ורצונם הם. חז"ל מביאים מספר דוגמאות לכך על פרשנות שלילית מוטעית שבאה אך מתוך רצונם האישי בתת ההכרה להוציא את דיבת הארץ וחוסר נכונות נפשית לצאת למלחמה על כיבוש הארץ. תבוסתנות זו היא היא החטא של המרגלים, במילים אחרות: חוסר מסירות נפש לעניין ארץ ישראל והמלחמה עליה.
רבי עקיבא ידע שפגם חמור זה הוא אינו רק עניין עם איש זה או אחר שנכשל בכך. הרי המדובר היה על כל כלל ישראל – למעט מספר בודד של אנשים כיהושע וכלב! מן הנמנע הוא כי חיסרון זה ב"מסירות נפש" לא יעבור הלאה לדורות הבאים. לתיקון פגם זה היה לדידו רק פתרון אחד ויחיד: הפגנת מסירות נפש נגדית אשר תנחיל לדורות הבאים את הערך של מסירות נפש על קידוש השם התורה והארץ. רבי עקיבא, מנהיג המרד נגד הרומאים ומי ש"מסר עצמו לשחיטה על דברי תורה" ידע היטב שזו הדרך היחידה לתיקון חטא דור המדבר ורק בכך הם עשויים לבוא ולהיות בני העולם הבא שהרי חטאם כבר תוקן.
אי לזאת עומד רבי עקיבא על דעתו שלא ללמד עליהם זכות בדרך של החכמים האחרים משום שלדעתו לימוד הזכות האמיתי הוא המבחן שלו עצמו: מסירת נפש על דברי תורה וכלל ישראל. רבי עקיבא אם כן אינו משיב דבר לחכמים הבאים ללמד זכות על דור המדבר ונשאר איתן בדעתו שהם – כרגע – אינם בני העולם הבא. אך במותו על קידוש השם הוא הוא זה שמלמד עליהם את הזכות הגדולה ביותר ובכך גורם גם להיותם בני העולם הבא – שהרי חטאם כבר תוקן על ידי מסירות נפש זו! זהו איפוא ההקשר לפיסקה שביכול באה שלא במקומה: "אמר רבי יהושע בן קרחה: "לא נאמר פסוק זה (כורתי בריתי עלי זבח) אלא לדורות הבאים (!) חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו שמסרו עצמם לשחיטה על דברי תורה"...
למעשה, אליבא הדברים האמורים, אין כאן כלל מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי אליעזר! כי אמנם כעת, לאחר מסירות נפשם של "הדורות הבאים" דהיינו רבי עקיבא וחבריו הם אכן נחשבים כולם כ"כורתי בריתי עלי זבח"! בפיסקה זו נרמז כאן על עומק דבריו של רבי עקיבא וראייתו החודרת: ברגע זה - עד למסירתו עצמו על קידוש השם אכן אין בני דור המדבר (ובמידה מסוימת כלל ישראל) בני עולם הבא לדעתו – אך בבוא הזמן הדבר ישתנה עם "מסירת עצמו לשחיטה על דברי תורה" המגלמת את מסירות הנפש של "הדורות הבאים" על השם העם והארץ. או אז יתוקן לחלוטין החטא של המרגלים ודור המדבר ובכך כולם יהיו גם יהיו בני עולם הבא.
לע"נ א"מ הרב יעקב אהרון בן הרב גבריאל זצ"ל הכ"מ והנער גבריאל ז"ל בן הר' שלמה יהושע יבל"א ולע"נ ר' שמואל בן ראובן ז"ל.
(המאמר פורסם בעלון 'שבתון')