לפני מעל שנה התפרסמה ידיעה על מטוס חב' 'אייר פרנס' שהתרסק בטיסה מברזיל לפריס. סוכנות הידיעות האיטלקית דיווחה כי גב' גנטהלר (64) היתה אמורה לעלות על טיסה 447 של אייר פרנס, אולם היא איחרה להגיע לטרמינל, ולכן נאלצה להמתין לטיסה אחרת באותו יום. המטוס אותו היא החמיצה התרסק כעבור 4 שעות וכל 228 נוסעיו ואנשי הצוות נספו. היא השיגה טיסה חלופית, ורק לאחר הנחיתה הבינה שחייה ניצלו בנס.

משדה התעופה המשיכה את דרכה ברכב בו נהג בעלה לכיוון ביתם באיטליה. ליד העיירה קופרשטיין אשר בגבול אוסטריה גרמניה, הדרדר הרכב והתנגש בקיר – האשה נהרגה במקום!

כיצד נדע שהגענו לדרגה של עשיית מצוות לאו דוקא בגלל מצפוננו או שיקולים אחרים, אלא גם ובעיקר מפני שעלינו לציית להקב"ה?

אומר המדרש: שאל גוי אחד את ר' יוחנן בן זכאי, אלו מעשים שאתם עושים נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשין אותה ונוטלים את אפרה, ואחד מכם מזה שנים ושלושה טיפות, ואתם אומרים לו אתה טהור?

אמר לו ריב"ז, לא נכנסה בך רוח שגעון מימיך? אמר לו לא. שאל אותו ר' יוחנן, האם ראית אדם שנכנסה בו רוח שגעון? אמר לו הן. אמר לו, ומה אתם עושים לו?, אמר לו הגוי, מביאים שרשים של צמחים שונים ומעשנים אותם ומערבים אותה במים, והיא בורחת. אמר לו ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך. גם כאן מדובר ברוח טומאה ומזים עליה מי פרה אדומה ורוח הטומאה בורחת.

לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו, אותו דחית בכלום. מה אתה אומר לנו? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה. חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. ככתוב: זאת חוקת התורה.

אדם שעושה מצוות עדיין לא הגיע לדרגה של ציות מוחלט להקב"ה, עד שהוא מקיים מצוות שאין להם טעם והגיון. כשאדם מקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך, יתכן ועושה זאת עקב ציפיה לקבל תועלת אישית מכך, כשהוא נותן צדקה לעני או עוזר לאשתו במטבח, לא בהכרח הוא עושה זאת עקב מצוות הבורא, אלא הרחמים המפעפעים בו הם שגררוהו לעשות את המעשים הטובים הללו. כשאדם שומר שבת, יתכן שעושה זאת כי רוצה לנוח היטב.

כיצד נדע שהגענו לדרגה של עשיית מצוות לאו דוקא בגלל מצפוננו או שיקולים אחרים, אלא גם ובעיקר מפני שעלינו לציית להקב"ה? כשנקיים מצוות ללא טעם וסיבה הגיוניים, כגון פרה אדומה, אי אכילת בשר חזיר, אי אכילת בשר בחלב. ומי שמקיים מצוות בלתי מובנות אלו, לא יהיו בקרבו שאלות על מעשים 'בלתי הגיוניים' של הקב"ה. כי ההגיון שלנו ומעשיו של הבורא אינם חופפים, ואין לנו את הכלים לחשב חשבונו של עולם. וזה הלקח הגדול ממצוה בלתי מובנת זו.

פרופ' מרכוס היה יהודי יליד גרמניה שעזב מאחוריו קריירה, עלה ארצה וטיפל בכל המי ומי בישוב הישן, וכך סיפר באח

במערכת היחסים בין רב לתלמיד, ישנה תמיד הדילמה, האם צריך לציית לדברי הרב ללא הבנת הטעם העומד מאחורי דבריו או שאין לציית אלא אם הדברים מתיישבים על לב התלמיד.

רית ימיו: 'פעם, כמה שנים לפני מלחמת תש"ח, הביאו לבית החולים נער שידו הימנית מרוסקת לגמרי, כתוצאה מהתפוצצות בלון גז. בתחילה חשבו לקטוע את ידו של הנער, אבל אני החלטתי לנסות להצילה, ערכתי לו עשרה ניתוחים והנער עזב את בית החולים בריא ושלם.

כאשר פרצה המלחמה, ותל אביב הופצצה, החלו להביא פצועים לבית החולים, כאשר עברתי בין האלונקות הבחנתי בבחור ההוא- פצצה קטעה את ידו הימנית...!

דוד המלך אומר 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי'. ומפרשים: שכאשר היה דוד נרדף ע"י אויביו והיה מתחבא ביערות בפחד מוות, היו עלולים לעלות במחשבתו הרהורים אחר מידת הדין. מה עשה כדי למנוע מחשבות אלו? היה לומד ומתבונן בחוקות התורה, ואומר לעצמו: 'כמו שחוקי התורה גבהו מהבנת שכל אנוש, כך דרכי ה' ועלילותיו גבהו מעם בני אדם'.

במערכת היחסים בין רב לתלמיד, ישנה תמיד הדילמה, האם צריך לציית לדברי הרב ללא הבנת הטעם העומד מאחורי דבריו או שאין לציית אלא אם הדברים מתיישבים על לב התלמיד.

לכאורה אין להשוות מעמדו של רב למעמד הקב"ה, ברם ישנו דין מפורש 'יהא מורא רבך כמורא שמים'. א"כ גם לרב צריך לציית כפי שמצייתים לחוקי התורה, אלא אם כן חוקי הרב נוגדים לחוקי התורה. אם נציית לדברי הרב רק אם דבריו מובנים, הוא בעצם לא הרב שלנו, הוא מקסימום יועץ שלנו. וברור כשמש בצהרים שרב אמור להיות אוטוריטה, ולא עוד יועץ.