יהודי אחד חלה פעם במחלה קשה עד מאד והגיע עד שערי מוות. בצרתם כי רבה, נסעו בני משפחתו אל רבם המגיד הגדול ממעזריטש.
אמר הרבי – תדאגו, שיבוא אל אביכם רופא המלך והוא ירפא ממחלתו. חזרו בני המשפחה לעירם, והחלו לטכס עצה כיצד יגיעו אל רופא המלך, הרי אביהם לא יכול לזוז ממיטת חוליו, ורופא המלך וודאי לא יסכים לבוא עד לעירם בשביל יהודי פשוט. והנה, בשורה טובה הגיעה לאוזניהם – המלך מתעתד להגיע לביקור בעירם ורופאו הנאמן מתלווה אליו.
בהגיע עת הביקור, הלכו בני המשפחה אל הרופא, סיפרו לו על דברי הרבי, והתחננו לפניו שיבוא אל אביהם תמורת כסף רב. לאחר תחנונים רבים, נעתר הרופא לבקשתם, והגיע אל מיטת החולה, ששכב במיטתו חסר הכרה. לאחר בדיקה קצרה, קם הרופא ממקומו בכעס רב ואמר – הטרחתם אותי להגיע לאדם מת וחסר סיכוי, ומיד פנה ללכת.
והנה, כשהגיע הרופא לדלת, והעיף מבט אחרון לעבר החולה, התרחש פלא. הרופא שב במרוצה לעבר החולה, בדקו בחופזה ואמר – מצבו הוטב מעט, הביאו לו מהר תרופה חזקה מאד שאולי תסייע לו. המתינו כולם לתרופה, ובינתיים שוב הוטב מצבו של החולה, והרופא ביקש תרופה קלה יותר. כך מספר פעמים, עד שהחולה התיישב במיטתו ללא שבלע שום תרופה. הודה החולה לרופא שהצילו, אך הרופא הגיב – איני מבין את רבכם, הרי בפועל לא עשיתי מאומה.
השיב לו החולה – אסביר לך את אשר אירע. דע לך, שלכל רופא מתלווה מלאך המסייע לו במעשיו. ככל שהרופא גדול יותר כך המלאך גדול יותר. לרופא הגדול ביותר מתלווה המלאך רפאל בכבודו ובעצמו. אתה, רופא המלך, הרופא הגדול ביותר. בזכות שהופעת כאן, בא אלי המלאך רפאל וריפא אותי.
סיפור זה אוצר בחובו מסר עמוק ביותר – הרפואה מתחוללת בשני מישורים: המישור הרוחני והמישור המעשי. בימינו יש הנוטים להסתפק רק באחד המישורים. הרפואה המערבית המודרנית עוסקת רק ברפואת הגוף, ושוכחת את רפואת הנפש. לעומתם, יש את אנשי ה'ניואייג' (העידן החדש) הנוטים לעיתים להסתפק רק ברפואת הנפש ושוכחים את הרפואה המעשית, ויותר מזה שוכחים את הקשר בין האדם לאלוקיו, שהוא מקור רפואת כל הנפשות. חושבים הם שאם האדם יהא מלא שמחה ושלווה יזכה גם בבריאות.
אולם האמת היא, שיהודי יכול לזכות בשלווה ושמחה ובריאות רק כאשר יהיה מחובר למערכת המצוות של אלוקי ישראל. "מקום מנוחתנו רק באלוקים הוא". הרפואה היהודית מסתמכת גם על רפואת הגוף – "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא", ויחד עם זאת רפואה רוחנית – "אם באים ייסורים על האדם יפשפש במעשיו".
בפרשתנו קיבלנו את סמל הרפואה – נחש הנחושת. ישראל עמדו כבר על סף הכניסה לארץ, ושאפו להשיל מעליהם את ההנהגה הניסית ולזכות בהנהגה בדרך הטבע (כהסבר הנצי"ב בהעמק דבר). לפיכך, מאסו במן ורצו כבר לאכול מלחם הארץ. אולם כאן יש סכנה גדולה – יש חשש שהאדם יסתפק רק בדרך הטבע, וישכח את האלוקים הפועל בכל מערכות הטבע, והנותן לו לחם מן הארץ.
לפיכך, שלח להם הקב"ה את הנחשים השרפים. הנחש הוא מי שהכשיל את האדם בחטא עץ הדעת, והפך את הטבע לטבע גס המרוחק כביכול מאלוקים. הפיתרון לכך, במעשיו של משה, אשר עשה נחש נחושת. כביכול, עשה את שיא הנחש, שיא הטבע. אולם נחש הנחושת הביא לתופעה הפוכה – "וכי נחש ממית, וכי נחש מחייה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתרפאים" (משנה ר"ה סוף פ"ב). ישראל לקחו את כלי הטבע, ומכוחם הגיעו לאמונה באלוקים.
עברו דורות, ושוב שכח ישראל את אלוקים, והיו נוהים אחרי נחש הנחושת כרפואה בלבד. עד אשר קם חזקיהו המלך וכיתת את נחש הנחושת והודו לו חכמים (ברכות י). כי שוב החמיץ הנחש את יעודו והשכיח את אלוקים. חזקיהו גם גנז ספר רפואות, לפי שהיו ישראל מסתכלים בספר זה ומוצאים בו מזור, ללא שפישפשו במעשיהם ושבו בתשובה. כך בעקבות שהחמצנו את הרפואה הרוחנית שכחנו את הרפואה הגשמית.
ומתפללים אנו, ששוב נזכה לשוב אל ה' בשלמות, נזכה לראות איך עבודת ה' מביאה לשלווה ושמחה וממילא – לבריאות, ושוב יתגלה לנו ספר רפואות. "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה, כל המחלה אשר שמתי במצריים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".