מי שיבחן את שמות הפוליטיקאים המוזכרים בכלי התקשורת השונים, מימין ומשמאל, יגלה תופעה מעניינת – ה'קיצונים משני הצדדים' תמיד יקבלו חשיפה תקשורתית מעל ומעבר לאחוז האוכלוסייה אותו הם מייצגים. הסיבה לכך היא פשוטה – התקשורת אוהבת את הפרובוקטיביות, ואת הלחם הזה מספקים לה במינון מוגבר, הסמנים הקיצוניים מכל הצדדים. הדעות המיוחדות דרכם להוליד מעשים מיוחדים ופרובוקציות.
יש מי שיבוא ויאמר – אם כך אנו עוסקים בעיקר בשוליים ועדיף להתעלם מהדעות החריגות. אולם, זה לא נכון, מהחריג אתה לומד על הקונצנזוס, ובמיוחד – שאט אט הדעה הצדדית מתפשטת ומשפיעה על המרכז.
להבדיל, גם בעולם התורני אנו מוצאים תופעה דומה. ישנם סוגיות מסוימות שאנו אוהבים לעסוק בהם, אף על פי שהן מכוונות למקרים חריגים. לדוגמא – המצוות עליהם יהרג האדם ואל יעבור. זו סוגיה מרתקת שאנשים מתעניינים בה, ובעז"ה כולנו מקווים לא להיתקל בה בחיי היום יום. (ואת – מצוות מחיית עמלק שכחנו?) ישנם גם סוגיות מעניינות כדוגמת – בן סורר ומורה, שעליהם נאמר שלא היו במציאות אלא 'דרוש וקבל שכר'.
הסיבה לעיסוק בעניינים אלו, מפני שבמציאות חריגה יש כוחות גדולים שאין במציאות רגילה. ישנם כוחות ועניינים, שרק כאשר אנו מביאים אותם לנקודת הקצה שלהם אנו מבינים את עומק מהותם. לכן, אנו מרגישים שהמצבים הקיצוניים אינם מנותקים מחיי היום יום שלנו אלא הם מלמדים אותנו את עומק החיים הרגילים. כך, לדוגמא, מהחיוב של יהרג ואל יעבור אפשר ללמוד על עומק הבעיה בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. (ישנו ספר למדני, ה'מנחת חינוך', שאת עקרונותיו בוחן תמיד על פי הדוגמאות החריגות).
פרשתנו, פרשת פנחס, עוסקת במקרה יוצא דופן – "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו'. בדרך כלל, כל הדינים והמשפטים בתורה מסורים בידי בית הדין. אסור לאדם לעשות דין לעצמו. והנה כאן, במקרה מאוד מדויק ומדוקדק מותר לקנאים לעשות דין לעצמם. זהו מקרה של הליכה לשוליים. יתר על כן – זהו מקרה של 'יציאה מהקווים'. כשם שילד שצובע ובצביעתו יוצא מהקווים, הדבר מעיד על כך שהילד הניע את ידו בחזקה, כך כל מקרה של 'יציאה מהקווים' הוא מקרה המלמד על עצמת הכוחות המצויים בעניין זה במרכז הקונצנזוס. זו הסיבה, שפנחס הקנאי הגדול, הופך בתחילת פרשתנו לכהן ובהמשך לכהן גדול, אשר בריתו שלום והוא הדמות המאחדת את כל העם.
נקודות רבות בפרשיית פנחס מלמדות מהיציאה החוצה על אשר קורה במרכז. אחת מהם נביא כאן. בשעה שזמרי מקריב את כזבי לעיני משה והעם, רפו ידיו של משה. באותה שעה, בא אליו פנחס ואמר: "מקובלני ממך, הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". ענה לו משה בלשון ציורית – מי שקורא את המכתב שיהיה השליח". במבט ראשון – יש כאן מקרה מיוחד, שבו משה – גדול הדור משמיט מבין ידיו את האחריות, ופנחס בן הדור הצעיר נוטל את האחריות ועושה דין לעצמו. זהו מקרה של יציאה מהסדר הרגיל.
אולם, במבט שני, הרי פנחס לא עשה באמת דין לעצמו. הוא בא בתחילה לשאול את משה, ואומר לו – כך מקובלני ממך. פנחס מורה את ההלכה בעצמו, אך באמת זו הלכה שמקובלת בידיו ממשה. ושוב אומר משה – תוציא אתה בעצמך לפועל את דבריך, אך באמת משה הוא שנותן את האישור. בית הדין מלמדנו שבמקרה המסוים של הבועל ארמית, יש מקום לקנאים לעשות דין לעצמם, וכך בעומק הם שליחי בית הדין.
נמצאנו למדים, שגם במצבים בהם חשוב שהצעירים יטלו את האחריות, ויפעלו לתיקון עולם. ואף חשוב שיעשו זאת בכוחות הגדולים של הצעירים, היוצאים לעיתים מן הסדר. הרי באמת טוב הדבר שיעשו זאת רק אם הם יודעים את החבל הדק של ההקשבה לגדולי התורה המבוגרים. פריצה – מחד והקשבה – מאידך.
בכך יתקיימו בנו דברי הנביא על העתיד, שיבוא אליהו (הוא פנחס) ו'השיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.