היום, טו' בתמוז, יום פטירתו של רבי חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש". ליום זה משמעות גדולה, שהרי בשנים שבסביבות שנת תק' לאלף השישי תלו גדולי ישראל - רבי חיים אבולעפיה מייסד העיר טבריה, והבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, תקוות גאולה גדולות באור החיים הקדוש. הייתה זו עת מסוגלת לגאולה (אור החיים לבמדבר כו, יט), מפני שכל אלף מששת אלפי שנות העולם הוא כנגד יום מששת ימי הבריאה. האלף השישי הוא כנגד היום השישי, היום המכין לשבת קודש, ובשנות העולם – האלף בו העולם נגאל לקראת יום שכולו שבת. אם נחלק את האלף לשניים, כנגד היממה המורכבת משניים – יום ולילה, הרי שנת תק' – שנת ה-500 היא השנה שבה מתחיל כביכול הבוקר של היום השישי (הגר"א בקול התור א, ד').
משימה זו הוטלה על אור החיים הקדוש, שכתב על עצמו בספרו "משיח ה' שמו חיים". אולם כשלא זכינו, ולא הגיעה עדיין עת הגאולה השלמה, נפטר רבי חיים בן עטר בשנת התק"ג, זמן קצר אחרי שעלה לירושלים.
מבט מעמיק יגלה ששורשיו של היום עמוקים וקדומים מאד. הכיצד? בזמן שישראל היו שרויים על אדמתם, כל ימי הקיץ היו ימי שמחה. ונפרט: ימי ספירת העומר הם לדעת הרמב"ן (ויקרא כג, לו) כימי חול המועד, מפני שחג השבועות הוא היום השמיני (עצרת) של פסח, וממילא הימים שביניהם הם "כחולו של מועד". לאחר מכן, הימים שבין שבועות לסוכות הם זמן שמחה בו מביאים ביכורים ומודים לה' בקריאת פרשת הביכורים, מפני שנאמר בביכורים – "ושמחת בכול הטוב", ללמדך שאין קריאת פרשת הביכורים אלא בשעת שמחה. אם כן, יצאו כל ימי הקיץ בשמחה. הטעם לשמחת הקיץ, מפני שזה הזמן בו הימים ארוכים והאור שולט בעולם.
אך משנחרב המקדש, שמחת הקיץ מתהפכת לעצבות – בספירת העומר מתים תלמידי ר' עקיבא והימים שבין יז' בתמוז לט' באב הופכים לימי בין המצרים.
השבר מגיע לשיאו בלב הקיץ, עת נחרב המקדש בימים הארוכים ביותר בשנה. מבחינת לוח השנה העברי, פסגת הקיץ - היום הארוך ביותר בשנה - הוא טו' בתמוז, שהרי טו' ניסן הוא היום הראשון בקיץ והקיץ אורכו ששה חודשים, ממילא – כעבור שלושה חודשים בטו' בתמוז הוא היום הארוך ביותר בשנה. אמנם, הלוח העברי אינו לוח שמשי, ולכן זוהי הגדרה סמלית ולא אסטרונומית.
ואכן, בשנת יציאת מצריים היה זה היום המרומם ביותר בגאולתם של ישראל. בשנה זו, ישראל במהלך הקיץ הלכו ועלו ללא הרף - יצאו ממצריים, קיבלו תורה, משה עלה בשליחותם לקבל תורה בהר סיני מפי הגבורה, והקב"ה לימדו ולימדו עד טו' תמוז. אך בטז' בתמוז נשבר רצף ההתקדמות ואירעה נפילה גדולה – ישראל התלוננו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", עשו עגל, על משה נגזר "לך רד" - והוחמצה השעה. נמצא שדווקא תקופת שיא האור בקיץ הפכה לתקופת השבר. ו"מגלגלין חובה ליום חייב", תקופת בין המצרים הפכה לתקופת חורבן ירושלים והמקדש.
ובדורות האחרונים - החכם שספרו נקרא על שם האור – "אור החיים", הסתלק ביום שיא האור – טו' בתמוז. אך בהמשך, עם התחלנו לשוב לארצנו החלה להתנוצץ ביום זה גאולה לישראל. בימי השואה, כשהתקרבו גייסות הגרמנים ימ"ש לארצנו הקדושה, והישוב היהודי היה בסכנה קיומית, התקיימה ביום זה תפילה על ציון האור החיים הקדוש. בשעת התפילה, הודיעו גדולי הצדיקים שהיו במקום לנאספים, שהסכנה חלפה והצוררים יספגו תבוסה מוחצת. אמירה זו התפשטה במהירות ברחבי הארץ והרגיעה במעט את הלבבות החרדים. ואכן, לאחר תקופה קצרה, הובס לראשונה הצורר ימ"ש בקרב "אל עלמיין" המפורסם, ומשם השתלשלה מפלתו בכל החזיתות. "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".