מכל האישים שתמכו לפני למעלה ממאה שנה ברעיון הציוני, דווקא דמותו של בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית (שביום כ' בתמוז מלאו 107 שנה לפטירתו), עוררה מחלוקת קיצונית בקרב היהדות הנאמנה. היחס אליו בקרב שלומי אמוני ישראל, נע בין בוז וזילות, לבין הערצה וסגידה.
כך למשל נהג אחד האדמו"רים החשובים בדורו להצמיד לשמו את הגידוף ימ"ש. לא פחות. אחרים כינוהו כופר בעיקר, 'משיח שקר'. מאידך גיסא נהו אחר רעיונותיו של מחולל התנועה הציונית רבים וטובים, דוגמת רבי שלמה הכהן מווילנא, מענקי התורה בדור ההוא (בעל 'חשק שלמה' על הש"ס, שפירושו מודפס בשולי הדף, והשו"ת הנודע בנין שלמה, ומי שהעניק 'הסכמה' למשנה ברורה של החפץ חיים), שהתייחס ל'מלך היהודים' בחיבה עצומה: בקבלת פנים שערכו לכבודו יהודי וילנא, העניק לו 'הכהן הגדול' (כך כונה הגר"ש הכהן) תשורה מקורית: ספר תורה קטן וברכת-כהן: "ספר תורה זה יוליך אותנו לארץ ישראל!", ומחמת הערכתו את הרצל כיבדו בקימה, כפי שמכבדים תלמיד חכם. דמויות רבניות נוספות מהמעלה הראשונה, ובהם הרב מוהילבר והרב ריינס, קבעו שמי שדוגל בשיבה לארץ ישראל אינו יכול להיות אנטי דתי, ורבים אחרים.
מתנגדיו של הרצל שפטו אותו על פי ראשיתו: יהודי מתבולל שמחמת כאבו את צרת היהודים הגה מוחו הקודח רעיונות שונים ומשונים, כולל פתרון העיוועים בדבר התנצרות העם היהודי, או יישוב היהודים באוגנדה. עד היום נוהגים החרדים להאשימו בשל כך בכפירה ובאפיקורסות. עיתון הביבים הליטאי 'יתד נאמן' לא שוכח להגדירו בתואר הפוגעני 'הוזה המדינה'. היו מן החרדים שהמציאו אמירה כוזבת, מרושעת, שכביכול נאמרה מפי הרצל או מקורביו: "הציונות דבר אין לה עם הדת" – אף שבדיקה מדוקדקת בכל כתביו
הרצל היה יהודי גאה ביהדותו. כשנפגש באחרית ימיו עם האפיפיור, העז לחרוג מכללי הטקס: נמנע מלכרוע ברך מול הצלב שעל חזה האפיפיור וסירב לנשק את ידו המושטת
ובמסמכי ההסתדרות הציונית בתקופה ההיא לא העלתה צל-צילה של אמירה כזו.
לעומתם, חסידיו של הרצל שפטו אותו על פי מבחן התוצאה: יכולתו להכיר במשוגת ההתנצרות, שאותה כינה "משאלות לב לא מגובשות של חולשת נעורים"; הזדהותו עד כלות עם צרת היהודים: "בכיתי לא פעם על גורל עמי" (מתוך יומנו, 15.6.1895); נכונותו להקריב את בריאותו, משפחתו, מישרתו ורכושו, למען הצלת העם היהודי; והבנתו כי אין פתרון לעם ישראל זולת שימור זהותו היהודית של העם היהודי וכינוסו מכל קצוות תבל בארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקריאתו הנרגשת בסיום הקונגרס הציוני הששי ('קונגרס אוגנדה'), בשפה העברית (שלא שלט בה), תוך הנפת ימינו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
המחלוקת התהומית סביב דמותו של הרצל, והסילופים שהעיבו על דמותו, הניעו את רופא השיניים הירושלמי ד"ר יצחק וייס, לנבור במשך שמונה שנים בכל כתבי הרצל, כדי לגלות הרצל אחר, הרצל בעל מימד עומק יהודי. את מימצאיו המפתיעים, שחלקם חושפים עיוותים והעלמות של כתבים ואמירות המציגים את הרצל באורו האותנטי, ריכז בספרו המרתק 'הרצל – קריאה חדשה', (ידיעות-ספרים, 2008), בו הוכיח שדמותו סולפה ועוותה עד כדי הצגתו ככופר בעיקר – ולא היא.
"עם הא-לוהים העתיק"
וייס מציין כי הרצל ספג את רעיונותיו הציוניים הבסיסיים מסבו יעקב הרצל, שעמד בקשר עם הרב יהודה אלקלעי, אשר גרס כי מאמר חז"ל: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה" (סנהדרין צז:), מבהיר שגאולת ישראל תלויה בשיבה (שיבה=תשובה) לא"י. הרצל הקפיד לקרוא לא"י – "ארץ אבותינו". לא מן הנמנע שבחר להתנסח כך בהשפעת החינוך היהודי שקיבל בביה"ס היהודי עד גיל בר המצווה, וביקוריו בבית הכנסת בבודפשט, בו גם עלה לתורה בהגיעו למצוות וקרא בהפטרה.
דווקא בשבת שלפני הקונגרס הציוני הראשון, מצא הרצל לנכון להגיע לבית הכנסת בבאזל: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת", כתב ביומנו. "ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה... כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים".
וייס מזכיר לנו כי הרצל כי בנאום הפתיחה שלו בקונגרס הציוני הראשון, אמר כי "הציונות היא חזרה ליהודיוּת, עוד קודם היותה חזרה לארץ היהודים" (ע' 76). המונח יהודיות מתורגם בזמננו לזהות יהודית. התנאי ההכרחי למדינה העתידית, הוא מבחינתו חזרה ליהודיוּת (ע' 86). באותו נאום הבטיח כי אין בלבו "שום כוונת זדון של חילול הקודש" (ע' 81), וכותב ביומנו: "משום כך רוצים אנו לחזור ולהתכנס בתוך היהודיוּת ושוב לא ניתֵן להשליך אותנו מן המעוז הזה" (ע' 87).
הרצל, יש להודות, לא היה יהודי אורתודוקסי, אבל רחש כבוד ליהדות האורתודוקסית: "האורתודוקסיה קיימה ושימרה את הדת היהודית מתוך ייסורים שאין לתאר, בלי אופורטוניזם עוקפני... והיתה קשת עורף, נאמנה ובלתי נכפפת" (ע' 88), ומספר פעמים ניסח כך את יחידותו של עם ישראל: "עם הא-לוהים העתיק" (ע' 90), שעמד כמעט אלפיים שנה מול רדיפות אנטישמיות: "על פני מרחביו של כדור הארץ יש לחפש נקודה, שבה עם הא-לוהים העתיק אינו נתון לקללה ורדיפות" (ע' 124).
לאחר שנגמל ממשוגות נעוריו, התאהב בעמו ומאז כינה אותו בחיבה עמוקה: "העם היהודי שלי", והתעקש לטעון: "אנחנו עם, עם אחד" (ע' 77). ביומנו כתב: "א-לוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך, לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות" (ע' 91), וכעבור יומיים הוסיף ביומנו: "מדינת היהודים היא צורך העולם" (שם). הרצל מייחל לתיקון העולם בידי העם היהודי: "העולם בשחרורנו משתחרר, בעושרנו מתעשר, ומתגדל בגדולתנו. ומה שאנחנו ננסה שם (במדינת היהודים) רק למען שגשוגנו שלנו, יפעל פעולה אדירה ומעשירה לטובת כל בני האדם כולם" (ע' 91-2).
אבל הרצל הכיר את עמו ופיקפק אם ייענו ליוזמתו. "אסירים ותיקים אינם עוזבים ברצון את בית כלאם" (ע' 128), והזהיר שהמשך השהייה בגלות הממאירה יוביל לכך ש"כולנו נצטרך לענוד שוב את הטלאי הצהוב" (ע' 127). מצמרר לחשוב שהרצל חזה כמה עשרות שנים טובות לפני השואה את מוראותיה. הוא אגב לא היה היחיד שחזה את השואה. גאון ישראל מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שחי בימיו של הרצל והתייחס בחיבה לרעיון ישוב הארץ (אך לא יצר קשר עם הרצל והתנועה הציונית), כתב באותה תקופה בדיוק כי אלה הסוברים ש"ברלין היא ירושלים", סופם שיביאו על עמם "רוח סופה וסער" שתעקרם ממקומם. אבל היו גם רבנים שקבעו, בתגובה לפעילותו הציונית של הרצל, כי יש לדחות את השיבה לציון לאחרית הימים ובהם הרש"ר הירש מפרנקפורט, רבה של אנגליה הרמן אדלר, רבה של פריס לזר איזידור, הפילוסוף הרמן כהן ואחרים (ע' 129-131).
יהודי גאה ביהדותו
הרצל היה יהודי גאה ביהדותו. כשנפגש באחרית ימיו עם האפיפיור, העז לחרוג מכללי הטקס: נמנע מלכרוע ברך מול הצלב שעל חזה האפיפיור וסירב לנשק את ידו המושטת. ערב פגישתו עם הקיסר הגרמני, כתב לו: "סוד א-לוהים פרוס עלינו בשעות הרות עולם אלה. כשא-לוהים עימנו, אין מורא" (ע' 153).
זהו הרצל האחר. גאה בזהותו היהודית. לא מה שחשבנו.