נמצאים אנו בעיצומם של ימי בין המצרים, התקופה בה מתאבל העם היהודי בכל שנה על חורבן בית המקדש.
האם חשבנו פעם, על מה בעצם אנו מתאבלים ומקוננים מדי שנה בשנה? לשם מה מזכירים אנו בכל יום בתפלות את חרבן בית המקדש? וכי מה יועילו בכיותינו על מקדש שחרב, מה יתרום לנו האבל? מפני מה לא ניתן לשר השכחה להשכיח מאיתנו את העבר הלא טוב?
אולם תמיהה זו נעוצה בתפיסה שגויה. טעות היא לחשוב כי מתאבלים אנו אבל פולחני על אבדן בית המקדש במובן החומרי. האבל על חרבן בית המקדש, שונה במהותו מכל אבל אחר. בכל אבל, מתאבלים על העבר, ולאחר מכן 'חזקה על המת שישתכח מן הלב', וכבר אין טעם להתאבל, כי אין לזה שום תועלת ותכלית לעתיד. אדם שמת לו מת ר"ל, בודאי אינו מצפה שעל ידי שיתאבל עליו יקום המת לתחיה, לכן האבלות היא אקט סמלי וספונטאני. אולם האבל על חרבן ביתנו ושממות היכלנו, הינו אבל תמידי, אבל שקושר את העבר, ההווה והעתיד גם יחד. אבלות על העבר שאיננו, ובעיקר על ההווה והעתיד שבית המקדש אינו נבנה שוב. אנו בוכים על העבר ומבקשים על העתיד, שעל ידי האבל, נזכה לבנין בית המקדש. הבכי שלנו אינו מבטא ייאוש, אלא תקווה.
עצם האבל והצער על חורבן ירושלים טומן בחובו גם נחמה ותקוה - בהווה. כל עוד שירושלים חיה ופועמת בלבנו, הרי שאנו סמוכים ובטוחים כי עוד תבנה ותכונן במהרה בימינו
מסיבה זו, דייקו חז"ל ואמרו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ע"ב), מדוע נאמר בלשון הווה "זוכה ורואה", הרי בהווה כיום לצערנו איננו רואים בבניין המקדש? יותר מתאים היה לכתוב בלשון עתיד 'יזכה ויראה בשמחתה' כהבטחה שתתממש בעתיד כאשר יבנה בית המקדש?
ברם, עצם האבל והצער על חורבן ירושלים טומן בחובו גם נחמה ותקוה - בהווה. כל עוד שירושלים חיה ופועמת בלבנו, הרי שאנו סמוכים ובטוחים כי עוד תבנה ותכונן במהרה בימינו. שכן בדרך הטבע "נגזרה גזירה על המת שישתכח מן הלב", ואילו כאן, גם אחרי כל כך הרבה שנים ממשיכים להתאבל. אות הוא כי יש לנו תקוה.
ובהקשר לזה נביא את הסיפור הידוע על המצביא נפוליאון, שבאחד הלילות יצא לסייר ברובע היהודי בעיר הבירה. לפתע הבחין באור קלוש בוקע מחלון אחד הבתים. משהתקרב מצא כי זהו בית-כנסת מט לפול. קולות של בכי נשמעו מבפנים, ונפוליאון הסתקרן ונכנס לתוכו. לעיניו התגלה בית-תפלה חשוך למחצה, יהודים יושבים על גבי הרצפה כשספרים בידיהם, והם ממררים בבכי.
"מדוע בוכים אתם?" חרד אליהם המצביא הגדול. השיבוהו בשפה רפה: "ביתנו נשרף!". תמה נפוליאון כיצד נשרף בית חשוב והוא לא שמע על כך. "לפני כמה זמן חרב אותו בית?", התעניין. התשובה הכתה אותו בתדהמה: ''לפני אלף ושבע מאות שנה''.
התפעל נפוליאון וקרא: "עם שזוכר את ארצו וביתו החרב גם כעבור אלף ושבע מאות שנה, הרי הוא חי את ההווה שלו, וחזקה עליו שישוב אל מעונו". יהי רצון שיהיה זה במהרה.
האם חשבנו פעם, על מה בעצם אנו מתאבלים ומקוננים מדי שנה בשנה? לשם מה מזכירים אנו בכל יום בתפלות את חרבן בית המקדש? וכי מה יועילו בכיותינו על מקדש שחרב, מה יתרום לנו האבל? מפני מה לא ניתן לשר השכחה להשכיח מאיתנו את העבר הלא טוב?
אולם תמיהה זו נעוצה בתפיסה שגויה. טעות היא לחשוב כי מתאבלים אנו אבל פולחני על אבדן בית המקדש במובן החומרי. האבל על חרבן בית המקדש, שונה במהותו מכל אבל אחר. בכל אבל, מתאבלים על העבר, ולאחר מכן 'חזקה על המת שישתכח מן הלב', וכבר אין טעם להתאבל, כי אין לזה שום תועלת ותכלית לעתיד. אדם שמת לו מת ר"ל, בודאי אינו מצפה שעל ידי שיתאבל עליו יקום המת לתחיה, לכן האבלות היא אקט סמלי וספונטאני. אולם האבל על חרבן ביתנו ושממות היכלנו, הינו אבל תמידי, אבל שקושר את העבר, ההווה והעתיד גם יחד. אבלות על העבר שאיננו, ובעיקר על ההווה והעתיד שבית המקדש אינו נבנה שוב. אנו בוכים על העבר ומבקשים על העתיד, שעל ידי האבל, נזכה לבנין בית המקדש. הבכי שלנו אינו מבטא ייאוש, אלא תקווה.
עצם האבל והצער על חורבן ירושלים טומן בחובו גם נחמה ותקוה - בהווה. כל עוד שירושלים חיה ופועמת בלבנו, הרי שאנו סמוכים ובטוחים כי עוד תבנה ותכונן במהרה בימינו
מסיבה זו, דייקו חז"ל ואמרו "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ע"ב), מדוע נאמר בלשון הווה "זוכה ורואה", הרי בהווה כיום לצערנו איננו רואים בבניין המקדש? יותר מתאים היה לכתוב בלשון עתיד 'יזכה ויראה בשמחתה' כהבטחה שתתממש בעתיד כאשר יבנה בית המקדש?
ברם, עצם האבל והצער על חורבן ירושלים טומן בחובו גם נחמה ותקוה - בהווה. כל עוד שירושלים חיה ופועמת בלבנו, הרי שאנו סמוכים ובטוחים כי עוד תבנה ותכונן במהרה בימינו. שכן בדרך הטבע "נגזרה גזירה על המת שישתכח מן הלב", ואילו כאן, גם אחרי כל כך הרבה שנים ממשיכים להתאבל. אות הוא כי יש לנו תקוה.
ובהקשר לזה נביא את הסיפור הידוע על המצביא נפוליאון, שבאחד הלילות יצא לסייר ברובע היהודי בעיר הבירה. לפתע הבחין באור קלוש בוקע מחלון אחד הבתים. משהתקרב מצא כי זהו בית-כנסת מט לפול. קולות של בכי נשמעו מבפנים, ונפוליאון הסתקרן ונכנס לתוכו. לעיניו התגלה בית-תפלה חשוך למחצה, יהודים יושבים על גבי הרצפה כשספרים בידיהם, והם ממררים בבכי.
"מדוע בוכים אתם?" חרד אליהם המצביא הגדול. השיבוהו בשפה רפה: "ביתנו נשרף!". תמה נפוליאון כיצד נשרף בית חשוב והוא לא שמע על כך. "לפני כמה זמן חרב אותו בית?", התעניין. התשובה הכתה אותו בתדהמה: ''לפני אלף ושבע מאות שנה''.
התפעל נפוליאון וקרא: "עם שזוכר את ארצו וביתו החרב גם כעבור אלף ושבע מאות שנה, הרי הוא חי את ההווה שלו, וחזקה עליו שישוב אל מעונו". יהי רצון שיהיה זה במהרה.