מהו "הראש" ומהו "הזנב"...
בילדותי זכורני ששרו בארץ שיר, אינני זוכר לא את שמו ולא את תכנו, רק משפט אחד הכלול בשיר זכור אזכרנו: "כשהוא היה למעלה הוא לא היה למטה". תמיד כילד תמהתי מאי קא משמע לן; הרי פשיטא שאם הוא למעלה הוא לא למטה.
התמיהה הזו חזרה על עצמה מידי שנה, כאשר נתקלתי ב"יהי רצון" דה'סימנים' של ראש השנה – "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב", ושוב, מאי קמ"ל: אם "לראש" אז מובן ש"לא לזנב", ומה זה בא לאפוקי ומעט?
* * * * *
והנה, השבוע תוך כדי קטע של שעשוע עם נכדי הקט, התחוור לי הפירוש. הזאטוטים, כידוע, ממלאים פיהם שחוק כאשר המבוגר מנענע את ראשו אנא ואנא ימינה ושמאלה, וכאשר הראש מתנענע בזוית חדה יותר ויותר עד כדי של 180 מעלות – השמחה בכלל רבה, והוא כבר מתמוגג מצחוק. והנה תוך כדי המשחק עם הנכד, נפל לי רעיון בביאור הכפילות שב"יהי רצון" – א. "שנהיה לראש", ב. "שלא נהיה לזנב"..
ההפרש בין ראש לזנב הוא; שבעוד הזנב הוא אלסטי, גמיש ומתנענע תדיר לפה ולשם, הראש לעומתו אמור להיות יציב-סטאטי, אבל כאשר גם הראש מתחיל להתנענע לכאן ולכאן לימין ולשמאל –כתכונת הזנב, הרי זה בהחלט מעורר פרצי צחוק.
בראש השנה, אנו מצפים ומבקשים ש"נהיה לראש", אבל ביחד עם זה מאחלים ומייחלים שיהיה זה 'ראש' אמיתי עם כל מה שמשתמע מהמושג 'ראש'. ברם, היות ויכול להיות שה'ראש' יסגל לעצמו תכונות 'זנב', בשל כך בדיוק אנו מוסיפים ומבהירים - "ולא לזנב", היינו, שאיננו רוצים ואיננו חפצים להיות 'ראש' בעל התנהגות של 'זנב'...
* * * * *
בעולם קוראים לזה היום אג'נדה. אנו המשתדלים להיות יהודים ההולכים בדרך התורה ולפסוע בשבילי הלכותיה והליכותיה יודעים שאין זו 'אג'נדה' גרידא, זהו צו וזוהי מהות אלוקית, ועל כגון דא נאמר "זאת התורה לא תהא מוחלפת"! לא מוחלפת, לא משתנית ולא מושפעת ממזג אויר כזה או אחר. השקפותינו לא מתחלפת לפי רוח מצויה או לא מצויה; "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת", ה'צדק' שלנו הוא אבסולוטי ונצחי, עקב העובדה שה'צדק' שרשו ב'תורת אמת'.
אצלנו אמור להיות ה'הן' – הן, וה'לאו' – לאו, 'הן' ו'לאו' ביחד – כבקשתך זו תכונת פוליטיקאים, ולא באלה חלק יעקב ולא בכך יתפאר ישראל. למותר לציין כי אין זו דרכה של תורה, וכמובן אין זה מאפיין נושאי דגלה של תורה. איננו רוקדים לפי הצלילים שהמראיינים אותנו מעוניים לשמוע , ובודאי שאין מטרה כזו או אחרת מקדשת את האמצעים, עד כדי שבשל כך נשמיע חלילה נעימות ודעות שמתברגות ומשתלבות יפה עם העכשוויזם. איננו פעם 'ימניים' ופעם 'שמאלניים', לא פעם "מדינה פלשתינאית משמעותה חיסול מדינת ישראל" ופעם אחרת – היל"ת נחווה דעתנו בעד ריכוז גושי ההתיישבות ביהודה וש
ההפרש בין ראש לזנב הוא; שבעוד הזנב הוא אלסטי, גמיש ומתנענע תדיר לפה ולשם, הראש לעומתו אמור להיות יציב-סטאטי, אבל כאשר גם הראש מתחיל להתנענע לכאן ולכאן לימין ולשמאל –כתכונת הזנב, הרי זה בהחלט מעורר פרצי צחוק
ומרון, כדי שגם בני עם אחר תהיה לו, ישמור ה', שליטה ושביתה בארץ ישראל.
לישנא אחרינא: לאמיתו של דבר, אנו בכלל איננו 'ימניים' ולא 'שמאלניים'; לדידנו השולחן ערוך הוא הקובע. כל שכן וקל וחומר כאשר מדובר שגם "בן חמש למקרא" שלמד את הרש"י הראשון בחומש יודע - כי ארץ ישראל כולה היא נחלת העם היהודי ולא לסטים אנו כטענת אומות העולם. והנה, בנוסף לזה מלמדת אותנו ההלכה בשולחן ערוך סימן אורח חיים שכ"ט כי ויתור על כל כברת ארץ השייכת ליהודים – משמעותו מצב של 'פיקוח נפש' עבור יהודים.
רבינו הק' מליובאוויטש זעק על כך בתקופת 'קמפ דייויד', קולו נשאר כקול קורא במדבר, ועתה אנו עומדים בגבול הדרומי והמצרי נוכח עברי פי פחת . ואגב ענין זה, מדהימה העובדה, שהוא זצ"ל, התריע לפני 30 שנה, ושאל - עם מי עושים הסכמים? למי מוסרים שטחים? למצרים? שם המצב שם יהיה הרי כמו באירן? כך הוא חזה בעיני קדשו ושירטט את המצב במדוייק כבר לפני עשרות שנים. ועדיין, חלק מאיתנו, לא למדו בינה. ה' ירחם.
* * * * *
"אתם ניצבים כולכם" קראנו בשבת שלפני ראש השנה. "ניצבים" – "יציבים", מדוע? כי "לפני ה' אלוקיכם" – וקמי מלכא קדישא הראש צריך להיות יציב ולא נתון לתנודות. אמנם שומה עלינו להתנהג בנועם ובנימוס, להיות אדיבים כמה שניתן, אבל בהחלט איננו מכופפים ראשנו ודעותינו בפני כל זב חוטם.
ובענין זה, היה מישהו שהבחין שהרבי זי"ע מליבאוויטש הניף ידו הק' לשלום לאיזה גוי. אותו יהודי ששם לב לכך, העז ושאל את רבנו – מדוע הוא כיהודי לא זכה לקירוב כזה מהרבי, ואילו דווקא הגוי, להבדיל, זכה לכזה מחווה של הנפת יד... ענה לו הרבי: לך, אני מניד את ראשי לאות שלום, אבל דבר כזה אינני יכול לעשות בפני הגוי. לו לגוי אני מסתפק בהנפת יד, כי את ראשי - מעולם לא הרכנתי בפני גוי.
"שנהיה לראש ולא לזנב" – לא נרכין ראשנו לא בפני גוי, ולא בפני "אל זר אשר בקרבך",, "אתם ניצבים" – וכלשון רבותינו: ניצבים ועומדים בדין.
* * * *
ומעניין לעניין באותו עניין, שמעתי פעם בהתוועדות חסידית את הסיפור הבא ולקחו:
הקור ברוסיה היה חזק. מי הנהר הפכו לקרח, ועת אין צורך ברפסודה או בסירה כדי לחצות אותו, אלא ניתן להשתמש במזחלת שלג. והנה התקרב האביב, רבדים עמוקים שמתחת לפני הנהר החלו להפשיר, ובעלי נסיון זקנים הזהירו את הצעירים לבל יחצו עוד את הנהר בהליכה שכן המשטח החיצוני עלול לקרוס. אבל אותו סוחר - איוואן הגוי מהעיר וויטבסק שברוסיה הלבנה התעקש, וגמר אומר שלמרות האזהרות הוא יעבור איכשהו את הנהר רגלית. וכך פוסע החכמולוג מעל משטח הקרח כשהוא מתעלם ביהירות מההתרעות של מביני דבר.. והנה, לפתע פתאום בא הצפוי והגרוע מכל: משטח הקרח לא החזיק מעמד, וגופו של הסוחר ביחד עם משא סחורתו צללו במצולות מי הנהר. עשירית השניה לפי שגם ראשו נעלם מאין רואה ונבלע בתהומות, הספיק הסוחר למלט קריאה נואשת, שכולה הבעה של אמת נוקבת: "איי חבל, ח-ב-ל, שלא הקשבתי לזקנים".
על חרטה מסוג זה של 'הסוחר מוויטבסק' אמר אדמו"ר הזקן בעל התניא, שכך צריך להיות אופיה וסגנונה של החרטה האמיתית של תשובה, זו הנדרשת מעמנו במיוחד בימים אלה, ימי הרחמים והסליחות.
* * * * * *
אנו מהלכים בבטחה ובחוצפה ישראלית נבובה על משטח הקרח שנראה יצוק ובוטח, אבל הזמן אוזל, והסדקים על פני המשטח הולכים ומתרחבים. הזרמים התת קרקעיים הולכים ומתחממים הולכים ומפשירים את שכבת הקרח החיצונית והמטעה, ואף מצליחים לפרוץ החוצה; מצרים שותפתנו ל"שלום" מאז ימי 'קעמפ-דיוויד' העליזים - הולכת והופכת יותר ויותר למדינה נוסח אירן, ואנו בהכרח נזכרים בזעקותיו ואזהרותיו של הרבי מליובאוויטש בעידן ימי "השלום" של 'קעמפ-ידייויד', וסריקה אחת מני רבות מעיתוני אותה תקופה, והמדברת בעד עצמה, מצורפת בזה.
השפויים שבתוכנו בודאי זועקים כאותו ה'סוחר מוויטבסק' – "אוי חבל שלא שמענו לו-לרבי", מאידך ההזויים – ממתינים ונותנים לזמן לאזול ומעוניינים משום מה שהצעקה "חבל שלא שמענו לו" כבר תהיה חלילה צעקת אל-חזור, אי שם במצולות השאול, ירחם ה', ואו-אז נוכל רק לצחוק, כי הבכי כבר לא יעזור....
בכל אופן, בערב יום הדין וראש השנה הבעל"ט, בהחלט מצופה מאיתנו שנחזור בתשובה ונביע חרטה בנוסח "'הסוחר מוויטבסק" - "אוי חבל שלא הקשבנו לו", לאמור: חרטה כנה ואמיתית על העבר. לאור המזימות לפנות ולהחריב את יהודה ושומרון העומדות בפתחנו ממש, ו"הניצנים נראו בארץ" בפינוי הפושע שבמגרון – לא די בחרטה על מה שהיה, אלא צריכה להיות מצידנו גם החלטה וקבלה חזקה על העתיד, דהיינו, לא להתנהג עוד ביפייפיות נפש של "באהבה ננצח" – נוסח גוש קטיף, ובמצולות ים שם נשליך את חטאתנו ומחדלנו שפגמנו בנפשנו בארצנו ובעמנו, בעבר הלא רחוק, ובזה ייתמו חטאים, ואילו אנו שחפצי חיים אנו - בשום אופן לשם-למעמקי הים לא נשליך רחמנא-ליצלן את עצמנו וגופנו, ובמילים פשוטות; לא נתאבד (!), כי חפצי חיים אנו, ויירבו ימינו וימי בנינו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו - "למענך אלוקים"!