המשנה במסכת ראש-השנה מעלה תובנה מפתיעה: שלושת הרגלים וראש-השנה, שהם למעשה כל החגים המפורשים בתורה, הם כולם ימי דין. נוסף עליהם יום הכיפורים, שעניינו קובע פרשה לעצמה בתורה באריכות גדולה, שהוא יום כפרת עוונות. וכך אומרת המשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש-השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם', ובחג נידונין על המים". נמצאנו למדים שכל מועדי ה' הם פרקים שבהם העולם נידון.

לחידוש זה שני צדדים: מחד, ההבנה שכל שלושת הרגלים, החגים שאנו מצווים על השמחה בהם, הנם ימי דין. ומאידך, ההבנה שראש-השנה, שאנו רגילים לחוות אותו כיום דין, הוא גם יום טוב. נקודה זו שבה ומופיעה ביתר שאת, אולי, ביום-הכיפורים, שעליו אומרת המשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים".

כמו תינוק שנולד

משל למה הדבר דומה? כשילד נולד ממלאת השמחה את המשפחה כולה. אבל נראה שאי-אפשר שלא יתערב בשמחה משהו מן הדאגה והחשש. שכן גם אם הכול שמחים בפלא של הופעת נשמה חדשה בעולם, המביאה עמה שפע חדש ומיוחד לצביונה, בכל זאת עולות השאלות: מה יהיו קווי האופי של הילד? אילו מעלות יינתנו בו, וכנגדן - אילו חסרונות או מגבלות? האם תהיה לו פרנסה בשפע או שיתקשה להביא את לחמו, האם יאריך ימים ובאיזו דרך ייפטר מן העולם. אין לך אדם בעולם שאין שאלות קיום רבות סובבות אותו. אם כך בענייניו הגשמיים, על אחת כמה וכמה בענייניו הרוחניים, שהרי עלול הוא לחטא ועלול לצאת לתרבות רעה, באפשרותו להיות בן טוב אך נתון הוא גם בסכנה שיהיה בן סורר ומורה שהתורה חייבתו מיתה.

כנגד הדאגות הללו, המקננות בלב ההורים בשעה שהם צופים בחיים החדשים הנפתחים לפניהם גם מבלי שיהיו מודעים לנוכחותן, מברך הציבור את הילד במעמד הברית: "זה הקטן - גדול יהיה, כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". עוד קודם לכן, משעת הלידה ואילך, מברכים את ההורים שיזכו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בעתו ובזמנו. אלמלא הייתה הדאגה הנסתרת מכרסמת בשלוותם של המבקשים לשמוח בשמחת הלידה, לא היינו צריכים לברכות מרובות כל-כך.

חשבון נפש מתוך השפע

אם ניקח אתנו את המשל הזה אל ההתבוננות בטיבם של שלושת הרגלים, נמצא שכדרך שהלידה משמחת את הכול והדאגה נחשבת לה כבת-לוויה בלבד, כך גם הרגלים מקורות שמחה הם, בשל השפע הנמשך על-ידם ומקבל ביטוי עיקרי בשמם: חג הקציר, חג הביכורים וחג האסיף. אמת שבצד השמחה שוכנת בלב דריכות לקראת הבאות, ועולות השאלות: כיצד תעלה התבואה? האם יהיו הפירות טובים? האם ייתנו השמים את מימיהם? אך שאלות אלו, שהן עניינו של הדין האמור במשנה, אינן באות אלא מתוך ההקשר של שמחת השפע ואין בהן כל סתירה לחוויית החגיגיות שבה אנו רגילים להתייחס אל הרגלים.

הוא הדין גם בראש-השנה, שבו נפתחת שנה חדשה ושפע חדש יורד אלינו - כזה שלא היה כדוגמתו מעולם. יום-טוב הוא היום הזה, ואם חרדת דין ממלאת בו את לבנו יותר משאר הפרקים שהעולם נידון בהם, אין זאת אלא מכיוון שהשפע החדש מעמיד הפעם תחת מבטו הסוקר של המלך לא את התבואה או הפירות כי אם אותנו עצמנו, את חדרי לבנו ומטמוני נפשנו. אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדֹנינו. ואל תעצבו, כי חדוַת ה' היא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח,י). לשנה טובה ומבורכת ניכתב וניחתם.

(מתוך העלון 'שבת בשבתו')