אילו הייתי שר בממשלה, הייתי מצביע בעד עיסקת שליט. לא בגלל שזו עיסקה טובה, היא ממש לא, אלא בגלל שהפעם, באופן נדיר וחד פעמי, זו עיסקה שאפשר בדוחק לחיות איתה.
הבחירה, במקרה כזה, היא לעולם אינה בין עיסקה טובה לגרועה. שרי הממשלה היו צריכים לבחור בין עיסקה מאד גרועה, לעיסקה גרועה, לעיסקה שהיא הכי פחות מאד גרועה. והעיסקה הנוכחית היא הכי פחות מאד גרועה.
אני רוצה לבחון את העיסקה רק מהיבט אחד – ההיבט הביטחוני. לא המוסרי ולא המדיני – אלו תחומים שראויים לדיון נפרד.
החמאס התקפל בשני היבטים מהותיים – חשוב לזכור זאת. הוא הסכים להשאיר בכלא את המחבלים הכבדים ביותר, המטכ"ל של הטרור ביו"ש כמו מרואן ברגותי, מפקד החמאס ביו"ש איברהים חמאד, קצין המבצעים שלו עבדאללה ברגותי, עבאס סייד שביצע את הטבח במלון פארק בנתניה בפסח תשס"ב, אחמד סעדאת שהיה אחראי לרצח השר רחבעם זאבי הי"ד, מפקד החמאס ברצועה חסן סלאמה, ועוד כמה. נקודת המבט של השב"כ הישראלי בהסכמתו לעיסקה מראש לא היתה "כמה הם רצחו" אלא "כמה הם ירצחו". החשש היה ששיחרור המפקדים הבכירים יביא להתעוררות מחודשת של הטרור בישראל. כשהללו נשארים בכלא, הסכנה הזו, גם אם לא נעלמה באופן מוחלט, קטנה בכל זאת.
ולכך נוספה ההתקפלות השניה של החמאס: הגירוש. בחמאס, עד לחודש יולי האחרון, התנגדו נחרצות לגירושם של 450 המחבלים
נתניהו, בעמידתו עד כה, אחרי שהבהיר לחמאס שלא תהיה עיסקה עם שיחרור המחבלים הכבדים, המטכ"ל של הטרור, ובלי גירושים לחו"ל – גרם לראשי החמאס להתקפל בחלק מעקרונותיו. אסור לזלזל בזה
שישוחררו בשלב הראשון, מחוץ לשטחי יו"ש. לא לעזה, לא לחו"ל, לא לירדן – רק ליו"ש, זו היתה העמדה הנחרצת של החמאס. והעמדה הזו הם ירדו. 203 מחבלים שגרו ביו"ש עד שנעצרו יגורשו לעזה או לחו"ל. כמות שבחמאס, עד לפני 4 חודשים, לא חלמו להסכים לה. 110 מחבלים ישוחררו לשטחי יו"ש ומזרח ירושלים, לביתם.
האם המציאות הזו אידיאלית? ממש לא. אבל מדובר במציאות שניתן יהיה להתמודד איתה. מחו"ל ואפילו מעזה קשה לתכנן פיגועים כאן, בשטח.
השינויים הללו בעמדת החמאס מפריכים את אחת הטענות נגד נתניהו: למה היה צריך לחכות חמש שנים, או שלוש שנים, להסכים לעיסקה? בדיוק מהסיבה הזו: נתניהו, בעמידתו עד כה, אחרי שהבהיר לחמאס שלא תהיה עיסקה עם שיחרור המחבלים הכבדים, המטכ"ל של הטרור, ובלי גירושים לחו"ל – גרם לראשי החמאס להתקפל בחלק מעקרונותיו. אסור לזלזל בזה.
לכך נוספו כמובן השינויים באיזור, כמו נפילת משטר מובארק (שעכשיו אנו יודעים עד כמה היה גורם מפריע במגעים עם החמאס) והשינויים בסוריה שגרמו להחלשות מעמדו של חאלד משעל בתוך החמאס.
תמורת השינוי הזה, גם נתניהו התקפל בכמה מעקרונותיו, והסכים לשחרר ערבים ישראלים וערבים מזרח ירושלמים. שינוי בעייתי מאד מבחינה מוסרית ומדינית, פחות בעייתי מבחינה ביטחונית.
אין לי אשליות: המחבלים שישוחררו ינסו לחזור לרצוח, לבצע פיגועים. כך היה בעבר, כך יהיה בעתיד. ראשי השב"כ יצטרכו לעבוד כעת קשה יותר. אני נוטה להעריך, שהיכולת של המחבלים במציאות הנוכחית ביו"ש לחזור לבצע פיגועים, תהיה קשה יותר. והרי החמאס ביו"ש, גם כיום, לא פסקו לרגע אחד ניסיונות החמאס לבצע פיגועים.
אלא שבגלל חופש הפעולה המודיעיני של השב"כ כיום בכל רחבי יו"ש, וגם בזכות שיתוף הפעולה עם כוחות הביטחון הפלשתינים, שמאינטרס שלהם פועלים בכח נגד החמאס (כדי למנוע מהחמאס להשתלט על יו"ש כמו שעשה ברצועה), כל הפיגועים הללו סוכלו.
עיסקת שליט, בתנאים הללו, יוצרים אתגר מחודש לשב"כ ולצה"ל, אבל במקרה הזה מדובר באתגר שלהערתי ניתן לעמוד בו. לא זו היתה המציאות אם היתה מתקבלת העיסקה הקודמת, של שיחרור כל בכירי המחבלים, והשארתם ביו"ש.