כללי מצוות פדיון שבויים

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, ויש לתרום כסף למענה, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).

אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד מוזכר עוד נימוק אפשרי לתקנה זו, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, הלא הם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד).

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד"א תתקע"ה - ה"א נ"ג; 1215-1293), שנתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהיים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד-חכם גדול-הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם המהר"ם הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. וכך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפירצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה

אמנם לאדם פרטי מותר לשלם עבור עצמו גם סכום מופרז, מפני שלכל היותר הוא יסכן את עצמו שוב, וזו אחריותו האישית (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל לגבי בני משפחתו אינו רשאי לפדותם ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו.

כאשר החוטפים מאיימים שיוציאו את השבוי להורג, יש מן הפוסקים שסוברים שהדין משתנה, ופיקוח נפש דוחה את התקנה שאין לשלם כופר מופרז. אולם לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים, שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אסור להיכנע ולשלם עבורו תשלום מופרז. משום שאם יכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן, מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור, ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם. למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד).

וכל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אבל כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם.

הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

לפיכך מותר להחליף שבוי אחד שלנו עבור שבוי אחד שלהם, ולא מעבר לכך. יש לציין שכך מקובל כיום כמעט בכל מדינות העולם. וכלפי ארגוני טרור, היחס עוד חמור בהרבה. לדוגמא, לארצות הברית ישנו חוק לפיו אסור לממשל לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

אמנם כאשר מדובר על סיום של מלחמה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים.

למרות שהעסקה המסוכנת כבר נחתמה, חשוב לברר סוגיה זו כראוי, מפני שמן הסתם נושאים כאלה עוד יעמדו על סדר היום הציבורי. וכפי שעמדה זו השפיעה במידה מסוימת על עמדתם של המנהיגים, שלא יכלו להרשות לעצמם לוותר יותר, כך היא גם תוכל להשפיע בעתיד. מעבר לכך, אם הציבור יחשוב שכל עיסוקם של הרבנים הוא רק למצוא תימוכין לעמדות השלטון או לעמדות הרווחות בתקשורת, יאבד את התקווה למצוא בתורה פתרון לסיבוכי החיים. הסיכוי להגיע למציאות מתוקנת תלוי בכך שלעולם לא נתייאש מללמוד תורה ולברר את דרכה, גם כאשר עמדותיה עוד לא מקובלות.