נח - נחמה או אכזבה לעולם, חטאו של אדם הראשון היה של אדם כלפי עצמו, בין אדם לעצמו, כמו שכתב הראי"ה בספרו 'מוסר הקודש' (עמ' קמ): "חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואִבֵּד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אָיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאֲנִיוּת האמיתית נאבדה ממנו בחטא ההשתחואה לאל זר".
בניו קין והבל חטאו בחטא שבין אדם לחבירו, באשר שלטה בהם צרות עין של אח באחיו, כמו שמבואר במדרש: "אמר קין להבל: הארץ אשר אתה עומד עליה שלי היא, פרח באויר! וזה אומר: מה שאתה לובש שלי הוא, חלוץ בגדיך! (ב"ר פ' כב טז). ואילו הדור השלישי, דורו של אנוש חטאו בחטא שבין אדם למקום, ויסדו את העבודה זרה בעולם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז פ"א ה"א): "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור.
וזו היתה טעותם, אמרו: הואיל והא־להים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו - ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזה רצון הא־ל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו העומדים לפניו . . . וזה היה עיקר עבודת כוכבים" מאז חטא אדם הראשון עברו עשרה דורות של אנושות מתלבטת, שכל אחד ואחד מהדורות תרם לכישלון בתחום אחד של החיים, וכך המשיכה האנושות להתדרדר עד שבא נח לאוויר העולם.
תחילה היה נח תקוות האנושות, ככתוב: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה כט).
דאגת נח לעצמו ומשפחתו אמנם הצילה אותם מן המבול, אך ההצלחה הזו לא האריכה ימים, והיא הביאה להתמוטטות כל המערכת המשפחתית של נח, תחילה בנח עצמו שמצאוהו שיכור המתגולל ערום באוהלו, שבכישלונו זה הוכיח סופו על תחילתו, השכרות וחילול חייו באחרית ימיו. 
והוא בצדקותו בקש להלך את הא־להים ולמצוא דרך חיים שתציל אותו מהחסרונות של קודמיו. ואכן בתחום היחסים שבין אדם למקום, שדור אנוש נכשל בו, הצליח בו נח ככתוב: "את האלוקים התהלך נח" (שם ו ט), "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז א). גם בעניין חובות לאדם לעצמו למד נח מכישלונו של אדם הראשון שהתנכר לעצמיותו, והעמיד את ההשלמה האישית במרכז החיים בראש סדר העדיפויות שלו, כמו שפירש 'אור החיים' את הכתוב: "אלה תולדות נח, נח' - שתולדות נח היו רק נח".
ואילו ביחסים שבין אדם לחבירו היתה התנהלותו מורכבת, הוא אמנם נזהר שלא לרדת לשפלותם של קין והבל, שעינם היתה צרה בזולתם, הוא נזהר שלא להפריע או לפגוע בזולת, אבל לא הסיק עדיין את מלוא המסקנות, וגם אם לא פגע או הצר את רגלם של אחרים, אבל גם לא יצא מגדרו להשפיע טובה על הזולת. נח נקט את הכלל: "חְיֵיה ותן לחיות!", איני מתערב בחייכם ואתם אל תפריעו לי בדרכי, כמו שפירש 'אור החיים': "שתולדות נח היו רק נח, ושלל זולתו, כי לא היה בו תועלת לבני דורו".
ועל כן כאשר הודיע הקב"ה לנח שמבול עתיד לרדת ולכלות את העולם, אין הוא מתאמץ לצאת אל דורו, לנסות ולהשיבם מדרכם הרעה לדרך טובים ולהציל אותם מן הכליה, אלא בנה לעצמו תיבה כמצות הבורא להציל בה את עצמו ובני ביתו.
דאגת נח לעצמו ומשפחתו אמנם הצילה אותם מן המבול, אך ההצלחה הזו לא האריכה ימים, והיא הביאה להתמוטטות כל המערכת המשפחתית של נח, תחילה בנח עצמו שמצאוהו שיכור המתגולל ערום באוהלו, שבכישלונו זה הוכיח סופו על תחילתו, השכרות וחילול חייו באחרית ימיו.
הם ההוכחה שהדרך שהלך בה המעמידה את דאגת האדם לעצמו כעיקר, היא אינה פוגעת רק בעתידה ושלמותה של כלל החברה, אלא היא אינה מביאה תועלת גם לשלמותו של הפרט, וסופה שהוא יתגלה בכל מערומיו תרתי משמע. והיו צריכים מאז ימי נח לעבור עוד עשר דורות עד שדרך ה' האמיתית נתגלתה בעולם, בדרכו של אברהם אבינו, שהיה אב המון גויים, שדאג לא רק לשלמותו האישית אלא ביקש להביא טובה לאנושות כולה