בימי שפוט השופטים
בימי שפוט השופטים

'מהומת אלוהים' הוא מונח המתאר מהומה נוראה, ללא שליטה, משהו מפחיד באמת.

הנה אבני בליסטראות, חרפות וגידופים מופנים אל חברי הכנסת של הליכוד על אשר העזו להכניס חזיר אל קודש הקודשים של החברה הישראלית המודרנית, הנאורה והדמוקרטית: בית המשפט העליון. החצופים הללו, אומרים לנו מהצד השמאלי של המפה, אמנם שמותיהם, לוין ואלקין מתחרזים עם בגין, אך הם לא 'שמים' על השופטים בירושלים ושהסכנה לדמוקרטיה מעולם לא היתה גדולה ומוחשית. האמת, לפי הרעש זה נשמע כמו פיגוע בדמוקרטיה. איך הגענו לשפל במעמדו של בית המשפט העליון?

הימים ימי בגין וממשלתו הראשונה. אי-שם ב'לייר-האוס' מנהלים מו"מ על שלום עם מצרים. בגין רוצה מאוד את אהרן ברק שהיה כבר לשופט עליון. דרך שמואל תמיר שר המשפטים דאז, מועברת בקשתו של בגין אל השופט. הלה מסרב. לא מפאת החשש מזעזוע של עיקרון הפרדת הרשויות אלא מכך שברק שמע וראה את הסתיגויותיהם של חבריו לכס המשפט, הוותיקים יותר. עיתון 'הארץ' ממהר לשבח את הסירוב. משבר בשיחות מגיע חיש מהר. ברק מוזעק שוב, הפעם הוא מתרצה. באחת נפלו כל מילות ההלל על הפרדה בין רשויות.

שלושה דברים התרחשו אז: ברק כשופט עליון משתתף במו"מ מדיני, הכי פוליטי שיכול להיות, שנית, על-פי בקשתו של בגין, "יש שופטים בירושלים", ושלישית, מאמרי ביקורת נכתבו נגד ברק. האם השמים נפלו מהביקורת? האם אהרון ברק למד לקח? כן, בעירבון מוגבל. לצרכיו שלו כמובן. חולפות חמש שנים והרב עובדיה יוסף שבינתיים סיים תפקיד רב ראש ברעש צורם, הולך אל הפוליטיקה אך עדיין הוא משמש כדיין. ח"כ יאיר צבן מתנועת ר"צ (לימים "מרץ") מגיש בג"ץ נגד הרב עובדיה. מי בהרכב השופטים? אהרן ברק. כך נאמר בפסק הדין שברק עצמו ניסח: "שופט, הנותן עצה בבעייה פוליטית המוצגת לו ע"י אנשים או גופים פוליטיים, פוגע עמוקות באמון הציבור ובמערכת השיפוט.." הרב עובדיה הודח מתפקיד דיין בבית הדין הרבני, ברק נוסק למעלה.

ואז מגיע המחטף הגדול: חוק יסוד 'כבוד האדם וחרותו' ו'חופש העיסוק', עוברים בכנסת במרס 1992. פחות ממחצית חברי המליא

מי שרוצה לדעת מדוע החוקים החדשים והמרעננים גורמים לשמאל להזיע, עליו להבין תחילה כי המהפכה החוקתית של אהרן ברק הולכת ונבלמת. לאט אבל בטוח

ה, 32 בעד, 21 נגד. שני חוקים אלה הופכים במהרה לחוקה של ממש בהובלתו של אהרן ברק. כך אמרו עליו החברים: "מתחת לבלורית השובבה מסתתר מוח משוכלל, שאין לו לפי שעה מתחרה בבית המשפט העליון", "ברק הוא בעל שישה מוחות. הוא מסוגל לעסוק באותה עת בשישה נושאים שונים, ולחקור כל אחד בשלמות." וברק האמין לכל מילה. עד שדברי השחץ שלו החלו לחלחל למטה.

ברק מתחיל להפציץ. עם האוכל בא התיאבון: כך הוא יאמר בשנת 1992: "בעיני, מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסוים - כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות - נשלט על-ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת, משום שהיא מוכרת על-ידי המשפט... בכל מקום שיש בו בני-אדם חיים, שם יש משפט".

אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט", ובהמשך בנאום באוניברסיטת חיפה ילהטט בלשונו ובעזרת מניפולציה מילולית יגדיר מחדש מהי מדינת היהודים: "תוכנו של הדיבור "מדינה יהודית" ייקבע על-פי רמת ההפשטה שתינתן לו. לדעתי, יש ליתן לדיבור זה משמעות ברמת הפשטה גבוהה, אשר תאחד את כל בני החברה ותמצא את המשותף שבהם.

על רמת ההפשטה להיות כה גבוהה, עד שהיא תעלה בקנה אחד עם אופיה הדמוקרטי של המדינה. אכן, המדינה היא יהודית לא במובן ההלכתי-דתי, אלא במובן זה שליהודים זכות לעלות אליה, והוויתם הלאומית היא הוויתה של המדינה (הדבר מתבטא, בין השאר, בלשון ובמועדי המנוחה)." וזה עוד לא הכל. "ערכי היסוד של היהדות הם ערכי היסוד של המדינה. כוונתי לערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק על המחוקק וכיוצא בהם, ערכים אותם הנחילה היהדות לעולם כולו.

הפנייה לערכים אלה היא ברמת ההפשטה האוניברסלית שלהם, התואמת את אופיה הדמוקרטי של המדינה, על כן אין לזהות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עם המשפט העברי. אין לשכוח כי בישראל מצוי מיעוט לא-יהודי ניכר. אכן, ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית, ואשר צמחו מתוך המסורת וההיסטוריה היהודית."

אהרן ברק לא עוצר באדום. כך יאמר את אחד הביטויים הקשים שנאמרו מפי אישיות כה בכירה, "כאשר הניסיון נכשל, וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם ניתנים ליישוב עם ערכיה כמדינה דמוקרטית, אין מנוס מהכרעה. הכרעה זו צריכה להיעשות, לדעתי, על-פי תפיסותיו של הציבור הנאור בישראל. זהו מבחן אובייקטיבי, המפנה את השופט אל מכלול הערכים המעצבים את דמותו של הישראלי המודרני". איך שלא נהפוך את הדף, דבריו כה מרתיחים את הדם ולמען האמת לא רק של ימני-שמרן כמוני. ח"כ לשעבר דדי צוקר יכתוב ב'מעריב' ינואר 99: הביטוי של הנשיא אהרן ברק, "הציבור הנאור" כל-כך לא מוצלח, שהוא אחד הביטויים המקוממים ביותר שנשמעו עד היום.. בית המשפט העליון הוא בית משפט צולע שאינו מייצג את החברה הישראלית."

ומידת אחיזתו בכל הארץ הלכה והתעצמה. משפטיזציה של החיים. חוק בכל פינה עו"ד בכל מעלית. ברק מגבה את עצמו בתהליך של הנדסה גנטית בלי סיכוי קלוש למוטציה אקראית. כל השופטים נבחרים באותה שיטה "הטובה מסוגה בעולם". אלא שאף מדינה לא מתלהבת ממנה. אהרן ברק מהלך אימים על נבחרי הציבור. הם רועדים ממנו. דמיינו לעצמכם תסריט: נשיא בית המשפט העליון יורד אל הכנסת (היכל קודש הקודשים גבוה בכמה אינטשים מעל לכנסת, בכוונת מכוון.) ויושב בוועדת החוקה הדנה בהקמתו של בית משפט לחוקה. זו אמת לאמיתה. ברק יושב בוועדה במהלך הצבעה. ח"כים יספרו על הבושה והזעם וגם הפחד.

"ביקורת עלי מותרת רק אם היא מוצדקת", יספר ברק לעיתון הארץ, דצמ' 98. והביקורת עליו הושתקה. הדברים ארוכים מני ים, הציטוטים הם זעיר מזעיר ממעלליו של נשיא בית המשפט לשעבר אהרן ברק. זה שהפך את משרת היועץ המשפטי לרועץ לכמעט כל ראשי הממשלות והותיר אדמה חרוכה בכל פינה בה היה כבוד בסיסי למערכת החשובה הזו.

מי שרוצה לדעת מדוע החוקים החדשים והמרעננים גורמים לשמאל להזיע, עליו להבין תחילה כי המהפכה החוקתית של אהרן ברק הולכת ונבלמת. לאט אבל בטוח. האחידות בשפיטה תלך ותקטן, וביום בו האקטביזם המשחית ידעך מעט, ינהרו אזרחים לתמוך בבית הזה.

בקרוב יחלפו להם הימים בהם עשרה שופטים קובעים את דעתם על תוכנית הגירוש, פה אחד. אדמונד לוי שהיה במיעוט, גם הוא איננו. כל זמן שבית משפט עליון עוסק בנושאים של השקפה עם הרכב של משקף אחד, אל יתפלא שחוקים המנסים להשיב את הצדק על כנו יעלו ויתקבלו במקום הראוי להם, כנסת ישראל ולא כנסיית המשפט.