"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" - ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה הנר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל. משמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו" (רש"י). ג' דברים אלו היו אף במשכן - נר מערבי דולק אחרון, נשתלחה ברכה בלחם הפנים, והיה ענן ה' על המשכן.
נר דולק מערב שבת לערב שבת אינו רק נס, אלא בא ללמדנו שהאור המופץ בשבת קודש אינו נחשך במוצ"ש, ואוירת הקדושה השורה עלינו בשבת אינה פוסקת עם החלפת בגדי שבת בבגדי חול, אלא נר השבת שהדלקנו בערב שבת, ממשיך להאיר לנו גם את ימי החול. היהדות אינה דוגלת בשניוּת וניגוד בין קודש לחול, אלא בהשפעת הקודש על החול והעלאתו.
גג המשכן היה מורכב משני 'שטיחים' של חמש ושל שש יריעות התפורות יחד, ושניהם היו מחוברים בקרסים ולולאות. מדוע לא נתפרו כל היריעות יחדיו? ומדוע לא הונחו זה לצד זה ללא חיבור?
מדברי הספורנו עולה ההסבר הבא: קרסי היריעות הממוקמים מעל הפרוכת שבין הקודש לקודש-הקודשים, מרמזים ליחס שביניהם. תפירה מוחלטת משמעותה טשטוש הגבולות, והנחת היריעות ללא חיבור משמעותה נתק וניגוד. כשם שהקודש וקודש-הקודשים למרות מדרגות הקדושה השונות שביניהם אינם נלחמים זה בזה - כך גם הקודש והחול.
זו מהותו של הבית היהודי. דוד המלך ביקש: "אחת שאלתי מאת ה'... שבתי בבית ה' כל ימי חיי". שואל על כך הרש"ר הירש: הרי גם הכהנים לא יושבים כל העת בבית ה'? אלא שאין הכוונה לישיבה ממשית, אלא השקפת חיים כזאת שעל ידה נעשה כל אתר ואתר לבית ה', ששכינה אינה מצטמצמת במקדש בלבד, אלא מלווה אותנו תמיד, ולא רק באותן שעות מועטות שאני נמצא בתחום המקדש. כזה היה אוהלה של שרה, שהנר שדלק בערב שבת האיר גם את ימי החול, עד שבת הבאה.
זכורני מעשה שסיפר לנו מורנו הרב צבי יהודה קוק זצוק"ל: באחת מנסיעותיו לחו"ל פגש באוניה את המשורר טשרניחובסקי, שביקש להקריא לו שיר חדש שכתב. לכשנענה לו הרב, הביע המשורר את פליאתו שרב מתעניין בשירי חול. ענה לו הרב: ביהדות אין סתירה בין קודש לחול, אלא חילוקי מדרגות, ורבים מגדולי ישראל כתבו גם שירי חול. ניגוד יש רק בין קודש לטומאה, וטמא אינו נכנס למקדש. ואז הטיף לו הרב מוסר על שירי הטומאה שלו.
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')