במהלך ימי חייו, חש האדם אכזבות רבות. תחושת המרירות נובעת מכך שפשוט לו שהכל צריך 'לדפוק', ומגיע לו פרנסה, בריאות וכו', וכגודל הציפיות כן האכזבות.
אולם למעשה, אם יתבונן יווכח שלא ברור כלל שמגיע לו משהו... לפי האמת, לא מגיע לו כלום, והכל מתנת חנם מאת הבורא יתברך.
במסכת ברכות (ז' ע"ב) איתא: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתה שנאמר "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה).
ולכאורה הדברים טעונים ביאור, מה מיוחד בהודאה של לאה שחשובה כאילו לא היה אדם שהודה לקב"ה לפניה? ועוד, היתכן שקרוב לשלושת אלפים שנה כל אבות העולם לא הודו לה', והרי כבר אדם הראשון הודה לפני הקב"ה כמבואר בילקוט שמעוני (תהלים פרק צ"ב) שאדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השבת טוב להדות לה'" (תהילים צב, ב). עוד מצאנו שמלכי צדק מלך שלם גם כן אמר "ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בראשית יד, כ).
אלא, יש הודאה ויש הודאה. אדם המספר על הישגיו בעסקיו ומוסיף: "אני מודה לה' שסייע בידי", אין הודאתו נחשבת להודיה שלימה, שכן הוא גם טופח לעצמו על השכם כמי שחלק מההצלחה תלויה בו. לאה לעומת זאת, היתה הראשונה להודות הודאה מושלמת בלי לחשוב שמגיע לה והיא מואילה בטובה לומר "תודה", אלא הודתה בלב שלם, בהכרה גמורה ובלי ספקות, מתוך מחשבה שלא מגיע לה, ובכל זאת קיבלה מתנת חנם.
והדבר מבואר ברש"י הקדוש (ברכות שם), וז"ל: "לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים [אם כן כל אחת צריכה להביא שלשה בנים], כיון שילדה בן רביעי, הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה".
כשנשאה תודה בלידת ראובן שמעון ולוי, היא אכן הודתה, אבל יתכן שעדיין קיננה בלבה המחשבה: "זה היה מגיע לי". "הפעם" אמרה לאה "זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שהודאתי שלימה". ובזכות הודאתה, זכו כל בניה לדעת להודות לה', וכפי שאמרו במדרש תנחומא (ויצא פרק ו'): "לאה תפשה בהודיה, עמדה זרעה בהודיה אחריה. היא אמרה "הפעם אודה את ה'", יהודה בנה אחריה - "יהודה אתה יודוך אחיך", דוד – "הודו לה' כי טוב", דניאל – "מצלי ומודה".