מַאי חֲנוּכָּה? . . . שֶׁכְּשֶׁנִכְנְסוּ יְוָונִים לַהֵיכָל טִמְאוּ כָּל הַשְׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל - למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל\ כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והדושה לפגוע בהם, לשנותם מעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שבהיכל שוב לא יניחו זוית אחת והזרם הזר והמשחית יתפשט בכל גופה של האומה. [עין איה שבת פ"ב יא]
על עם־ישראל נאמר: "עם לבדד ישכון", יחד עם זאת עם־ישראל אינו חי בחלל ריק, סביבו קיימים אומות ולאומים רבים שיש להם דפוסי חיים והתנהלות ופעילות של החיים המעשיים, ועל החלק הזה אנו עומדים ושואלים: כיצד צריכים אנו להתייחס לחכמות העמים מנהגיהם ונימוסיהם? תשובה לשאלה זו מצויה בישוב הסתירה שבין שני פסוקים בספר יחזקאל, באחת קובל הנביא: "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם - לא עשיתם" (ה ז) ובשניה הקובלנא היא הפוכה: 'וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם - עשיתם" (יא יב) ואת הסתירה הזו מיישבת הגמרא (סנהדרין לט ב): 'כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם'.
מדברי הגמרא אנו לומדים שכמו שצריך שלא לעשות כמעשיהם המקולקלים של האומות, כך יש חובה לעשות כמתוקנים שבהן, שאם לא כן, מדוע קובל הנביא על כך שלא עשו כמתוקנים שבאומות? אמנם העשייה "כמתוקנים שבהם" צריכה שמירה יתירה, שלא תגרור את העושים לעשות גם כנימוסים המקולקלים, ושמירה זו תתכן רק כאשר עם־ישראל יקפיד לשמור מכל משמר את רוחו ולבבו.
ואז כשנראה מפעם לפעם באומות דבר טוב של הנהגה ישרה או תיקון ישובו של עולם, שראוי לקחתו ולהביאו לגבול ישראל, עם הלקיחה הזו עלינו להקפיד שלא את רוח העמים בכללו נכניס לתוך חייהם של ישראל, כי כניסה זו תפגע במעמדו של רוח־ישראל העלול להיהדף ממקומו. לכן צריך להקפיד שבמפגש של ישראל עם חכמות העמים יהיה רוחו־של־ישראל איתן וקבוע בלב, ככתוב: 'על כסאו לא ישב זר'.
קיומו והישרדו של עם ישראל מובטח רק כאשר התורה, המצוות וכל המידות הקדושות יהיו עיקר חייהם של עם ישראל, והטפל של החיים, מצד צורך השעה וישובו של עולם, הוא יצטרף לצד החיצוני, כאשר כך נוהגת האומה יכולים אנו לקחת מהדברים המתוקנים המצויים אצל הגויים שסביבנו, וגם אז לא להפכם לעיקר של החיים, באשר הנאמנות לרוח־ה' הוא הצריך שיהיה איתן וקבוע בחיי האומה.
בהיותנו נוהגים כך גם אם ניקח מחכמת הגויים, אין בדבר הזה כאילו הגויים נכנסים אל גבול ישראל ונוגעים בנחלתו, כי לא האומות הן הפורצות לגבול ישראל, אלא ישראל בבחירתו הוא המחליט על פי שיקוליו מה דרוש לו מהם, ועל אפשרות כזו נאמר: "יפייפותו של יפת באוהלי שם" (מגילה ט ב). לא כך התנהלו הדברים בימי החשמונאים, אז רוח־יון פרץ בכח להיכנס לתוך גבול ישראל לפגוע בקדושתם של ישראל, בניסיון לעצב שאיפות ותכנים חדשים בתוככי החיים הישראלים על פי תרבות יון, על הפריצה הזו אמרו חז"ל: "כשנכנסו יונים להיכל", ובכניסה זו נפסלו לא רק החלקים שבאו במגע ישיר עם תרבות יון ההוללת, אלא היא פעלה לפגום את כל מערכת הדעות, המידות והמעשים, 'טמאו את כל השמנים', להורידם מקדושתם, ולמנוע מהם את פעולתם הטובה והקדושה על עם ה'.
ניסיון ההתפרצות של ההתייוונות, בא לשמש אות אזהרה לעתידו של עם־ישראל, במיוחד בהיותו מפוזר בין עמים ותרבויות זרות, שעליו להישמר שלא להכניס אל תוך החיים המקודשים שלו את הנקלט מטומאת אויר ארץ העמים, שלא נתפתה לומר כי המפגש המוגבל והמצומצם עם תרבות העמים תהיה השפעתו על רוח האומה מועטת, והיא תשפיע רק על אותם חלקים מהתכונות והדעות הנושקים באופן ישיר עם תרבות הגויים, אבל על שאר חלקי החיים היהודיים שאין להם מגע עם העולם הגויי עליהם לא תהיה השפעה והם ימשיכו להתקיים בטהרתם.
אמנם גם אם טענה זו הייתה אמיתית, גם אז דיה לעובדה זו להרחיקנו מכך, כי חייבים אנו לשמור מכל משמר את מלוא אורח חיינו
באורה הזו אין מתפשרים ולכן בהדלקתם צריך להקפיד שגם השמנים וגם הפתילות יהיו באיכות משובחת, כי אנחנו אחראים שהאורות הללו יתמידו בהדלקתם ואורם יהיה צלול ובהיר, ואכן עם ישראל הצליח לשמר את אור התורה בכל מסלולי החיים שלו בכל מצבי החיים, והבטחת התורה "כי לא תשכח מפי זרעו" נתקיימה בעם ישראל
האמיתיים. שלא כדעתם של חלושי הדעות שבתוכנו המתנחמים באשליה כאילו רק חלק ממסורת ישראל נפגם במפגש הבלתי מבוקר שלהם עם תרבות העולם, ואילו בשאר חייהם היהודיים ימשיכו להתקיים כבעבר, להמשיך להיות יהודים טובים למרות ההתבוללות החלקית הזו.אלא האמת היא שמיד כאשר רוח זרה חודרת פנימה להיכל החיים הישראליים המקודשים בקדושת התורה, כבר "טמאו את כל השמנים שבהיכל", ולא הניחו בשלמותם אף לא זווית חיים אחת. אלא כמו ארס הנחש התפשט הזרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לפגום ולקלקל את אמונתה ותמותה, לטמא את שמן־משחת־קודש, שמנה של תורה, המאיר את מחשכנו ומקדש את חיינו בכל המצבים.
לאחר הטומאה הכוללת הזו גם אם ישארו בחיי המתבוללים אי אלו מעשים פרטיים בעלי אופי יהודי של קיום תורה ומצוות, שהנפתים אחרי הרוח הזרה עדיין מקיימים, ועל פי רוב הם יישארו טפלים בחייהם, כמצות־אנשים־מלומדה, מבלי שיהיה בכח השמן הנטמא להאיר את אור הקודש בבית ישראל.
כבתה אין זקוק לה בתוך הלכות הדלקת נר שבת מביאה הגמרא במסכת שבת (פרק שני) את סוגיית הדלקת נר חנוכה, והיא מעמידה שם זה מול זה את ההבדל שבין נר שבת לנר חנוכה ואחד מהם דברי רב: "פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהן בשבת מדליקים בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת" וסיבת הדבר כי בנרות חנוכה "כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה" - מדוע אין מדליקים את נר השבת בכל השמנים והפתילות? את ההקפדה הזו מסביר הראי"ה באופן רעיוני בספרו "עין איה" (שם): השבת היא אות בין הקב"ה לכנסת ישראל, לכן נר שבת מסמל את האותנטיות היהודית, השמן מסמל את התורה, "שמנה של תורה", והפתילות מסמלות את המצוות ששניהם ניתנו לישראל מסיני.
באורה הזו אין מתפשרים ולכן בהדלקתם צריך להקפיד שגם השמנים וגם הפתילות יהיו באיכות משובחת, כי אנחנו אחראים שהאורות הללו יתמידו בהדלקתם ואורם יהיה צלול ובהיר, ואכן עם ישראל הצליח לשמר את אור התורה בכל מסלולי החיים שלו בכל מצבי החיים, והבטחת התורה "כי לא תשכח מפי זרעו" נתקיימה בעם ישראל.
ברם בהיסטוריה הארוכה של עמנו, עם הנאמנות לתורה ומצוותיה הביאה פעמים רבות למפגש של חלקים של עם ישראל עם תרבות העמים, מפגש שעלול לגרום לאותם חלקים מן העם להמשך אחר דעות נכריות ששעתן מצלחת, וגם אם אינן כשלעצמן שליליות, הן "אומדנות ונטיות לב אנוש", ועם פרסומן והתפשטותן הן עלולות למשוך אחריהן רבים מישראל, וכאן עומדת בפני חכמי הדורות הדילמה איך צריך לנהוג עם התופעה הזו, האם לשלול ולפסול אותה או אדרבא למצוא להן סמך גם מהמקורות שלנו? מדברי הראי"ה ב"עין איה" שם, בהסברת ההבדל שביו הדלקת נרות שבת להדלקת נרות חנוכה, לומדים אנו איך לנהוג עם הדעות הנכריות הללו, שכדי להבטיח את הישרדותם של כל חלקי האומה גם אלו הרחוקים, היתה יד ה' את עבדיו שבכל דור ודור שיקומו חכמי ישראל לחזק את אור התורה גם על פי אותן דעות, מאחר ורבים וטובים מבני עמנו נמשכים אחריהן.
כי אם היינו אומרים לאותם נחשלים שלא קיימת האפשרות באורה של תורה להסכים לאלו הדעות, היה הדבר מביא רבים מחלושי הדעת להיסוג מאחורי תורה ה' עד כדי התבוללות בעמי הארץ. על כן משתמשים אנו גם בשמן שאינו צלול וטהור ובפתילות שאינן מושכות אחריהן את האור, וגם בהם אנו מאירים את אורות השעה, שאותם מסמלים נרות חנוכה שאנו זכינו לחיובם מהמפגש של עם ישראל עם תרבות יוון, שהדעות שלהם המתחדשות לפי רוח האדם חדרו מבחוץ לבית ישראל, ולזכר הנצחון עליהם אנו מדליקים אותם, וגם אם אין לדמותם ל"נרות שבת" שהם אורות הנצח של ישראל, אנו מתירים להדליק את נרות השעה של חנוכה גם בשמנים ופתילות שאינם מאירים כראוי, שרק בדוחק ובלחץ יש לחברם עם גופי המצוות. אבל על אף היותם אורות של שעה, אורות קודש הן שה' בחסדו הכין על ידם מחסה להמון בנים נבוכים הנגררים אחר הרוחות המנשבות בעולם, אבל בשום אופן לא יוכלו נרות של שעה אלו להיות תחליף לאורה של תורה כשאנו מנסים לתרגם את הרעיון הזה של הרב קוק לשפת המעשה של ימינו, יכולים אנו להשתמש בדוגמא של ה"סוציאליזם", ששטף בעבר רבים מצעירי ישראל שמחשבת הסוציאליזם כבשה אותם, ואז כתשובת המשקל היו רבים מחכמי ישראל שהוכיחו לאותם צעירים שאת מה שהם מבקשים יוכלו למצוא במחנה ישראל וגם בתורה יש רעיונות סוציאליסטים כמו השמיטה וכדומה.
כל זאת כדי שאותם צעירים לא ינטשו את עמם ותורתם לגמרי. ואחר הסוציאליזם. הפכה ה"דמוקרטיה" חביבת הקהל, שאבירי הסוציאליזם של אתמול הפכוה לחביבת הציבור היום, וגם כאן קיבלו אותה בעיניים עיוורות מבלי להבחין בעיוותים שיש בה, ומעניין מה שכתב ביומנו (חלק א, 21 ביוני 1895) ד"ר בנימין זאב הרצל, הוגה רעיון הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית (שרבים מחסידי הדמוקרטיה של היום רואים בו את מנהיגם) את הדברים הבאים: "אני מתנגד לדמוקרטיה, מפני שאיננה יודעת מדה, הן כשהיא מהללת והן כשהיא מחללת ומביאה לידי פטפוטי פרלמנט, ולסוג המכוער של פוליטיקאים רודפי בצע . . . הדמוקרטיה היא שטות מדינית היכולה להתקבל רק על לב ההמון בשעת התרגשות של מהפיכה". כוונתו של ד"ר הרצל היא שה"דמוקרטיה" יכולה להיות נשלטת ע"י "פוליטיקאים רודפי בצע" שהשיגו את שלטונם בדרכי רמייה, שקנו שלטון בכסף, ואחר קבלת הכח הם מתכחשים להצהרות קודמות שלהם ולעשות בשם "הדמוקרטיה" ככל העולה על רוחם, ולפעול בניגוד לדעת שולחם.
ועם זאת כדי לא להרחיק את חסידי הדמוקרטיה יש למצוא לה סמוכים במקורות היהדות, כדי לא להרחיקם. אך עם כל הפתיחות הזו יש לנהוג בה בשתי ההסתייגויות של נר חנוכה: א. "כבתה אין זקוק לה" כלומר אם ביום מן הימים היא תתחלף בשיטה חדשה שתהיה חביבת הציבור, אין אנו זקוקים לה לשוב לשקמה ולהשיבה לקדמותה. ב. "ואסור להשתמש לאורה". כלומר אין לעשות שימוש מעשי מהשיטה המועדפת המתחדשת מפעם לפעם, להסיק ממנה מסקנות מעשיות הסותרות או מתנגדות לאורה של תורה - "אסור להשתמש לאורה", אלא רק לקחת ממנה את החיובי שבה ולאמצו באותה שעה, מבלי לפגוע בשום הלכה או עקרון של התורה.