הזוהר פותח דבריו לפרשה: "'ויהי מקץ' - ר' חייא פתח ואמר: "קץ שׂם לחושך וכו'. דא איהו קץ דשמאלא". כלומק המילה מקץ רומזת לקץ השמאל שבקץ הימין (הימים).
מעשה אבות סימן לבנים, ומגלות מצרים למדים על שאר הגלויות. ליעקב נאמר "אל תירא מרדה מצרימה, אנכי ארד עמך... ואנכי אעלך גם עלה". אמר רשב"י: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שכל מקום שגלו שכינה עמהם" (מגילה כט,א). ומכאן הביטוי "שכינה בגלות", שכשאומות העולם שואלים "איה אלהיכם", זהו חילול השם, וכביכול הוא עצמו נמצא עמנו בגלות. ובדומה לזה אמר רבי עקיבא: "'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו' (שמ"ב,ז) - אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה - עצמך פדית" (שמות רבה,טו).
וכך לעתיד לבוא "אף כשהם עתידים להיגאל, שכינה עמהם, שנאמר "ושב ה' את שבותך" – 'והשיב' לא נאמר אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות" (מגילה שם). ומכאן משמעות חדשה לביטויים "אגילה בישועתך", "אראהו בישועתי" וכדו', שאין הכוונה רק שהקב"ה מושיע את ישראל, אלא כביכול הוא עצמו נושע, ואני אגיל בישועה שלך.
לכן אנו מבקשים "הושיעה ימינך וענני", אמר הקב"ה: קץ נתתי לימיני. כל זמן שבני אדם משועבדים תהא ימיני משועבדת
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי". פשוטו של מקרא, שגם כשאני בצרה איני חושש כי אני בטוח שתציל אותי, אך חסידים מפסקים את הפסוק באופן שונה "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא, רע - כי אתה עמדי". איננו דואגים לעצמנו אלא על כך שכביכול אנו גוררים את רבש"ע לגלות יחד אתנו.
לכן אנו מבקשים "הושיעה ימינך וענני", אמר הקב"ה: קץ נתתי לימיני. כל זמן שבני אדם משועבדים תהא ימיני משועבדת. גאלתי בני, גאלתי ימיני" (ילקוט שמעוני), ימינו של הקב"ה היא הכוח והגבורה לגאול את ישראל, וימין זו משועבדת ואינה פועלת כל זמן שישראל בגלות. ואנו מבקשים "הושיעה ימינך וענני", שתשים קץ לגלות יד ימין.
אם כן, משמעות הביטוי בספר דניאל: "ותעמוד לגורלך לקץ הימין". לא רק "אחרית הימים", אלא כדברי הרס"ג - "לקץ אשר אושיע ימיני, אשר החזרתי אחור מפני אויב, אז אושיע ירושלים כדכתיב "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
זהו ביאורם של דברי הזוהר שבהם פתחנו - "'ויהי מקץ' - קץ שם לחשך, דא איהו קץ דשמאלא". קץ השמאל הוא תחילת הימין, שמתוך החושך תצמח הישועה ותתגלה מדת הימין, ואז יצא רבש"ע מהגלות.
"ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך - להודות ולהלל לשמך הגדול".
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')