בתנועת החסידות ידוע היה רבי לוי יצחק מברדיטשב כצדיק נלהב. התלהבותו מעבודת ה' פרצה לעיתים גבולות וסדרי חיים רגילים. לעומתו, רבי ברוך ממז'יבוז' נכדו של הבעל שם טוב היה היפוכו המוחלט, שקול ורציני כל העת.
רבי לוי יצחק השתוקק מאד לעשות פעם את השבת במחיצת רבי ברוך, אולם רבי ברוך שלל את ההצעה מכל וכול, כי לא הסכים שהתלהבותו של רבי לוי יצחק תפר את סדרי השבת שלו. לבסוף, הבטיח רבי לוי יצחק להתאפק ולהתנהג ככל האדם, ורבי ברוך הסכים לארחו.
ואכן, בתחילת השבת התאפק רבי לוי יצחק ושמר על הסדרים. הכול זרם ברוגע עד שבזמן אכילת הדגים ניגש אחד החסידים ושאלו – איזה דג הרבי אוהב יותר?
בהתלהבות פתאומית, שאג רבי לוי יצחק – אוהב דג? אוהבים את ה'! וברוב התלהבות העיף את מגש הדגים לתקרה, ואחת המנות נפלה הישר על טלית השבת הצחורה של רבי ברוך.
אך להפתעת הנוכחים, רבי ברוך לא הקפיד. להיפך, הוא סירב לכבס את הכתם שעל הטלית, והיה לובש אותה בקביעות בליל הסדר, כי אמר – כתם זה יקר לפני ה'! זהו כתם של אהבת ה' אמיתית!
בפרשה שלנו, יעקב אבינו נפרד מבניו ומברך אותם לפני מותו. במבט ראשון, לא כל הבנים זוכים לברכה מיוחדת, שמעון ולוי סופגים גערה ועונש קשה על קנאותם – "שמעון ולוי אחים... ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".
בברכותיו של משה לשבטים השונים, משתנה היחס ללוי והוא זוכה לברכות מיוחדות – "וללוי אמר, תומיך ואוריך לא
אם דרכו של שמעון סופגת ביקורת כה קשה, כיצד מוסרים בידיו את האחריות החינוכית על דור העתיד של עם ישראל?
יש חסידיך...". אך מצבו של שמעון מתדרדר יותר ואינו זוכה להתייחסות מיוחדת כלל, אמנם ברמז כולל אותו משה בכלל ברכותיו של שבט יהודה – "שמע ה' קול יהודה...", במילה 'שמע' נרמז שבט שמעון (רש"י).
כל זה במבט ראשון. אולם עיון ברש"י בפרשתנו מאיר זווית אחרת בהתייחסות לקנאי שבט שמעון. רש"י מבאר, שההשגחה העליונה מפזרת את שבט שמעון בכך, "שאין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון". כלומר, כל צוותי ההוראה של הגילאים הצעירים נמנים על בני שבט שמעון.
אמירה זו מעלה תמיהה עצומה – אם דרכו של שמעון סופגת ביקורת כה קשה, כיצד מוסרים בידיו את האחריות החינוכית על דור העתיד של עם ישראל? בדרך כלל, משתדלים למסור את משרד החינוך ל'מיינסטרים' ולא לתנועת קצה. בדור הבא כולם יגדלו 'שמעונים' קטנים.
התשובה נעוצה בדברי ה'כלי יקר' במקום – ה'קנאות' והכעס נובעים מהתלהבות יתר. התלהבות זו פורצת את הגבולות וסדרי החיים הרגילים. כשהיא מופיעה במינון יתר היא בעייתית אך במידה מועטה היא מביאה ברכה מרובה. מי שמתלהב חי את הדברים באמת.
לפיכך, יעקב לא שולל לחלוטין את 'אפם' של בניו, הוא רק מקלל את הכעס הרב, הבעיה היא ש'אפם' הוא 'עז', מרוכז וחזק מידי. הפתרון הוא – 'אחלקם ביעקב'. כשתכונותיהם יחולקו למנות קטנות הם יהפכו לברכה. יותר מזה – חשוב שהם יחולקו לכל אנשי ישראל, כי כך כל אחד מישראל יקבל מעט התלהבות לעבודת ה', החשובה לו עד מאוד.
זו הסיבה, שבני שמעון מתמנים למחנכי הדור הצעיר. חשוב שהעם כולו יספוג מעט מהתלהבותם של בני שמעון. הילד סופג לקרבו את הערכים החשובים באמת להורה או למחנך. הוא חש בחושיו הפנימיים – מי מדבר מהשפה ולחוץ ומי חי את הדברים באמת. הילד סופג את העניינים אותם אנו חיים באמת.
בצל הסערות התקשורתיות האחרונות, העוסקות במעשיהם של קנאים, שלעיתים חרגו מגבולות וסדרי חיים רגילים. חשוב שנזכור – עלינו לקלל רק את – 'אפם כי עז', קנאות מוגזמת וחריגה, אך אסור לנו לבטל תנועות נפש אמיתיות (לא הכל אמיתי, כוונתי לעניינים שהם אמיתיים) העומדות מאחורי מעשים אלו. תנועות אלו, כשהן מופיעות במינון הנכון הן מביאות ברכה רבה.
ואכן, ניתן לראות, איך בחסות ההתלהמות התקשורתית ומקהלת ה'מגנים' מנסים גורמים אינטרסנטיים להילחם בעניינים אמיתיים.
נתרכז בחיוב. בתוספת התלהבות ועוז לקדושת האומה וארצה!