פרשת ויחי משופעת בתיאורי ברכה לבניו של יעקב, רגע לפני עזבו את העולם הזה. אחד התיאורים הללו, שהצית את דמיונם של פרשני ישראל לאורך הדורות, מתייחס ליהודה (בראשית מט, יב): "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב".

לכאורה, מדובר בתיאור עיניו של השותה יין לרוב, שמאדימות בשל כמות האתנול המצויה בכלי הדם שלו (כמאמר רש"י על אתר: "שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין"). אולם, אם כך הם פני הדברים, הרי שזו ברכה מפתיעה למדי. דומה שלכך התנער הרמב"ן מפירוש זה, והסביר שהכוונה הפוכה, שתהיה להם כמות גדולה של יין בה יוכלו לכחול ולאפר את עיניהם, אך לא שבני יהודה שתויי יין.

הגדיל להתנסח ר' טוביה בן אליעזר, מחבר מדרש שכל טוב, שכתב: "וקשה בעיני לומר שיהיו עיניו מתאדמות משתיית היין, שהרי דברי גנאי הם, כדכתיב 'למי אוי למי אבוי', וסיפיה דקרא 'למי חכלילות עינים, למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך' (משלי כג, כט-ל), אלא 'עינים' - מעיינות, שהרי מעיין אחד קרוי עין, והמעיינות קרוין עיניים. וכך אמר 'חכלילי עינים' - יתאדמו מעיינות היוצאים בבקעות ובהרי יהודה מיין אדום, המשפיע ונוטף מכרמים של יהודה".

אולם, אנו כאן נתמקד בביאורו של התרגום הירושלמי לתורה, שכותב (תרגום לעברית מאת "כתר יונתן"):

"מה נאות הם עיניו של מלך המשיח, כיין זך מלראות גילוי עריות, ושפיכות דם זכאי, ושיניו נקיות מן חלב, שלא לאכול גזל ועושק, וכך יסמיקו ההרים והיקבים מיין, והגבעות ילבינו מהתבואה ומעדרי הצאן".

נשים לב לתיאור זה, שנועדה לו השפעה על תורת חב"ד (בעקבות האדמו"ר ר' מנחם מנדל, ה"צמח צדק", שעמד על הדברים הללו, כמו גם על המסורת של חלק מעדות ישראל לכתוב את המילה "חכלילי" בח' רבוותא). עיניו של המלך המשיח זכות מעכירות, כמו היין הצלול משמרים, ושיניו נקיות לכלוכי התנהגות רעה. אולם, דומה שהתרגום יכול לרמז לכוונות נוספות.

כך אנו למדים על משיח ה', דוד המלך (שמואל א טז, יב): "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא". לכאורה, אנו למדים רק על סממניו החיצוניים הכה-אסתטיים של הנער דוד, והם אלה שמכשירים אותו לתפקיד המשיח (נמשח בשמן), "כי זה הוא!". האמנם, את דוד יש לבחור לפי מראית עינים בעלמא?

משיח ד' שוחק ובוכה. שוחק על גאולתן של ישראל, ורן על דמי אויביהם. ומגיע שחוקו עד שמי שמיים, בסוד אז ימלא שחוק פינו, כשישחק הוא לנו

תמיהה זו, כך על פי מדרש התנאים, איננה אלא תמיהתו של שמואל הנביא (פרק א):

" 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי' - התחיל שמואל מזלזל בו, מיד קצף עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: 'קום משחהו כי זה הוא'. 'קום'! בגערה אמר לו, 'קום מלפניו, משיחי עומד ואתה יושב?!'. וכשמלך מהוא אומר? (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה".

אמנם, מדרש אחר, שדן בעשו, חושף פן נוסף ברתיעתו של שמואל (בראשית רבה פרשה סג):

" 'אדמוני' - אמר ר' אבא בר כהנא כולו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני' – נתירא. אמר: 'אף זה שופך דמים!', אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'עם יפה עינים'. עשו מדעתו הורג אבל זה מדעת סנהדרין הורג".

עולה מדברי מדרש זה שהעינים הם עיני העדה, הסנהדרין. אדמוניותו של דוד, נטייתו לקטול ולשפוך דמים, מתועלת אך ורק למחוזות של בנין האומה, בהוראת הסנהדרין, במלחמות נחוצות וראויות.

וכך מצאנו בספרים הקדמונים:

"חכלילי עיניים מיין, ולבן שינים מחלב. כיצד אם נצטבעו עיני משיח באדמומיות, מלא פיו שחוק? ומהי אותה אדמומיות, שנקראה בלשון כוחל? אלא עליך לומר שמשיח ד' אינו כשאר בשר ודם. בשר ודם עת שהוא צוחק – צוחק, עת שהוא בוכה – בוכה. משיח ד' בוכה וצוחק. בשר ודם עיניו אדומות מיין, ומשיח ד' עיניו אדומות יותר מן היין. בשר ודם שוחק וממלא שחוק פיו, ומשיח ד' שוחק ולבן שיניו לבן מן החלב.

אלא, משיח ד' שוחק ובוכה. שוחק על גאולתן של ישראל, ורן על דמי אויביהם. ומגיע שחוקו עד שמי שמיים, בסוד אז ימלא שחוק פינו, כשישחק הוא לנו. ובוכה, ואדומות עיניו, כשרואה צערן של ישראל, בכיין ודמן שנשפך כיין. ובוכה, ואדומות עיניו יותר מן היין, ומנסך דמעות גיל בדמעות צער, וממרס בדמעותיו כדי שלא ייקרשו ויוסיפו תת כוחן לישראל.

ואין חכלילי אלא כוחל שכוחל את עיניו בצערן של ישראל, ומתנאה ומתייפה לפני מלך מלכי המלכים, ומנסך דמעותיו רביעית ההין לריח ניחואורחח לפניו. וקודשא בריך הוא, כאשר רואה בכוחל שכחל משיח את עיניו, מיד מראה לו כגון הכוחל בשמים חדשים, ומקיים בבניו 'וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה' ".

(מתוך העלון 'שבתון')