בשליחות הראשונה של משה נאמר לו לילך אל העם ולבשר לו שה' פקד אותם, והם עומדים לעלות אל ארץ זבת חלב. הובטח לו שהעם ישמע בקולו, ואכן כך היה" - ויאמן העם... ויקדו וישתחוו".
בתחילת פרשתנו שוב חוזר משה ומדבר אל העם, אך הפעם התגובה שונה. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה גרם לשינוי?
היציאה ממצרים לא היתה דבר מובן מאיליו. בספר יחזקאל (כ) מסופר שלקראת היציאה אמר להם הקב"ה "איש שיקוצי עיניו השליכו... וימרו בי ולא אבו שמוע אלי, איש שיקוצי עיניהם לא השליכו". ואמרו על זה במכילתא: "ולא שמעו אל משה - וכי יש שרבו מוציאו לחירות ואינו שמח? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר 'איש שיקוצי עיניהם לא השליכו'".
ובאמת לא מצינו בתורה בקשה של העם לצאת לארץ ישראל, וכל תלונתם היתה רק על קושי השעבוד. ולכן כשהו
באמת לא מצינו בתורה בקשה של העם לצאת לארץ ישראל, וכל תלונתם היתה רק על קושי השעבוד
דיעם משה שה' פקד אותם ומבקש להוציאם ממצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, האמינו ושמחו. אמנם כאשר בישר להם משה את בשורת הגאולה השלמה בארבע לשונות שתכליתם - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם... והבאתי אתכם אל הארץ וגו'". בזה הודיעם משה מהי תכלית יציאתם ממצרים ועלייתם לארץ ישראל, מה מצפים מהם, מיהו עם ישראל ומה תפקידם בעולם.
מעתה הבינו שאין הם רק עם היוצא מעבדות לחירות, מגלות "למקום מקלט בטוח", אלא שהוטלה עליהם משימה גדולה וקשה. הם אמורים להיות עבדי ה', לעזוב את גילוליהם ואת כל הרגליהם ולהיות עם סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש. "וידבר משה כן אל בני ישראל", כשדיבר אליהם בסגנון אידאלי כזה - "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח". "לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם" (אור החיים). לצאת מן הגלות לארץ זבת חלב ודבש היה מקובל עליהם, אך בלא מחויבויות, בלא משימות קשות, ובלא להתנתק מההרגלים הישנים.
גם דורנו סובל מרוח קצרה. רצינו לעלות ארצה ולהיות עם ככל העמים, בעל מדינה ריבונית וחופשית, והנה הוגשם החלום, אך יחד עם זאת נעלם החזון, "ובאין חזון יפרע עם". ואף על פי כן נצטוה משה "ויצוום אל בני ישראל" - ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם" (רש"י).
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')