את האימה המשתקת שאחזה בעם, ניתן היה למשש כמעט כמו החושך במכה התשיעית. הם ניצבים על שפת ים סוף, ומגלים לחרדתם כי האויב המצרי רודף אחריהם ומשיג אותם.
העם נתפס בפחד ובהלה מהמפגש הצפוי עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. חלק מהם אף גמרו אומר לשוב מצרימה, והם באים אל משה בתלונה קשה המנוסחת בציניות: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר...?!" (שמות יד, יא) - עדיפה לנו עבדות במצרים ממוות במדבר.
הלילה שעבר על מחנה ישראל היה מתוח ודרמטי. בסמוך כל-כך למחנה ישראל חונה מחנה מצרים, ורק עמוד הענן עומד חוצץ בין שני המחנות ומחשיך את לילם של המצרים.
כאשר פונה משה בתפלה אל ה', הקב"ה מודיעו כי אין הזמן מתאים לתפלות, אלא פשוט "דבר אל בני-ישראל ויסעו!". הגיע הזמן להוביל את בני ישראל לקראת הישועה הגדולה.
וכאן צריך לומר, לבני-ישראל לא היה פשוט כל-כך לקיים את ציווי ה'. הם מבחינים במלכוד שהם נתונים בו. הים מגבם, המצרים לפניהם והמדבר המאיים והמפחיד מצדדיהם. לעיניהם נראה כי אפסו הסיכויים להינצל
ואז קרה הנס המפתיע. משהגיע למצולות ים, מקום אשר אין ממנו דרך חזרה ולא ניתן להצילו, רק אז, נחצה לפתע הים והוא חש יבשה יציבה מתחת לרגליו. 
מסכנה נוראית זו. הם שעד עתה האמינו בה' בכל האותות והמופתים, מתקשים כעת לעמוד במבחן האמונה הגורלי.
משה, לעומתם, אינו נראה מודאג. הוא הרי שמע את הבטחת הקב''ה כי הם יינצלו והמצרים יובסו, עד כדי ''וידעו כי אני ה'''. כיצד יתבצע הדבר? זאת לא גילה ה' למשה.
המנהיג הרחום מרגיע את רוח העם. "אל תיראו!" הוא נוסך בהם את רגש האמונה והבטחון בה' "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון!".
הלילה החשוך רצוף ברוחות עזות. גלי הים מתנשאים לגובה עשרים וחמשה מטרים (50 אמה), ובני ישראל רועדים עד מוות. למרות שהובטחו מהקב"ה כי יעברו את הים, הם אינם מעיזים להציג את רגליהם במים הסוערים.
לפתע, בתוך כל האנדרלמוסיה, מפלס דרך בין ההמון אדם נחוש העונה לשם נחשון בן עמינדב. בתפקידו הוא משמש כנשיא שבט יהודה.
את שכלו הוא מותיר על החוף, וכשהוא אזור בגלגל האמונה בלבד, הוא אוזר אומץ, היישר למים הגועשים קופץ, ולהתקדם נגד הזרם מתאמץ (תרתי משמע).
המים מגיעים כבר עד צווארו ומאומה לא קורה. נראה כי הים אפילו אינו מתכנן לנוח מזעפו. להיפך, הוא גועש ורועש יותר. העם נדים בראשם למסכן שעוד רגע קט יהפוך טרף קל למשברי הים. אך הוא בשלו, ממשיך הלאה, לעומק.
הגלים מסתערים עליו מכל כיוון, מחשבים לבולעו, והוא זועק בנשימותיו האחרונות את הפסוקים במזמור ס"ט שבתהילים "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש. טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני...".
ואז קרה הנס המפתיע. משהגיע למצולות ים, מקום אשר אין ממנו דרך חזרה ולא ניתן להצילו, רק אז, נחצה לפתע הים והוא חש יבשה יציבה מתחת לרגליו. באורח נסי ניהל ה' רוח מזרחית חזקה שביתרה את ים סוף והותירה מעבר יבש לבני ישראל שצעדו בבטחה "בחרבה בתוך הים", כאשר "המים להם חומה מימינם ומשמאלם".
שם בעומק, התקיים מבחן האמונה של נחשון, שהציל את עם ישראל כולו. בכך היווה נחשון הצדיק סמל ודוגמא לדורות הבאים כיצד יש להאמין גם בשעת מבחן קשה וגורלית.