התנהלותו סרת הטעם עד כדי מרושעת, של סר הבטחון אהוד ברק, המתפקד כנציגם בממשלה של שלום עכשיו ו'בצלם', והצטיינותו העיקרית היא בהרס אכזרי של ישובים יהודים, החרבת בתי מתיישבים באישון לילה וגירוש פעוטים בוכיים אל תוך הקור הסיבירי, היא מן המפורסמות, על פי 'מבחן התוצאה' (ביטוי החביב עליו במיוחד).

והנה עתה הגיעה העת, סוף סוף, להעניק צל"ש אזרחי ראשון למי שהיה החייל המצול"ש ביותר בצה"ל (מי אמר אוקסימורון?!). זאת, בזכות החלטתו המוצדקת למנות את העיתונאי ירון דקל לתפקיד החשוב, מפקד גלי צה"ל.

מפני שירון דקל, הוא דג מוזר, יחיד במינו, במי האפסיים התיקשורתיים. שונה מהותית מעמיתיו למילייה העיתונאית. הוא ניגש לכל משימה עיתונאית, בידיים נקיות, ללא מורא אבל גם ללא משוא פנים. ביושר ובהגינות. לא ישא פני בכירים ושועים, גנרלים וגבירים, וגם לא יהדר פני דל בריבו. אינטגריטי במיטבו.

בטוח ששר הבטחון אהוד ברק לא בדיוק התכוון לכך, אבל לאחר מינויו של דקל ניתן לומר, שאם יש מישהו במילייה העיתונאי שמסוגל להחזיר את גל"ץ, מעוז השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני והאנטי יהודי, למסלול של ציונות שפויה, הרי הוא האיש. שהרי הוא מביא עימו לתפקיד יושרה בלתי מעורערת, מאה אחוז מקצוענות, וגם רגשות יהודיים חמים. האיש הנכון במקום הנכון.

ליישר סרגלים

הערכה זו נכתבת על בסיס ידע אישי. אמנם בשנים האחרונות לא הזדמן לנו להחליף מלה, מאז סיימתי תפקידי כראש הדסק הפוליטי בעיתון מעריב והוא סיים תפקידו כראש הדסק הפוליטי בגל"ץ ואח"כ בקול ישראל. אבל בשנים שקדמו לכך שימשנו שנינו במקביל באותו תפקיד, וכך יצא לי להכירו מקרוב. אפשר היה לסמוך עליו ועל דיווחיו בעיניים עצומות. שום קשרי הון-שלטון-עיתון לא כופפו אותו. אפשר היה ליישר סרגלים על פי מידת הגינותו.

ביקור עיתונאים ישראליים מעבר למסך הברזל, היה שווה ערך לביקור ישראלים היום באיראן. רוסיה היתה רחוקה מישראל כמו הירח מכדור הארץ. אמנם החלו לפרוח שם ניצני הפרסטרויקה והגלסנוסט, שהנהיג מיכאיל גורבצ'וב, אבל מסך הברזל עדיין עמד על תילו, וה-ק.ג.ב. האימתני שלט באזרחים ביד רמה

אך בנוסף להגינות וליושרה המקצועית של האיש, הערכְתי והוקרְתי את יחסו החם לנושאים ציוניים ויהודיים. בציבור שרוב אנשיו צינים להחריד, אוטו-אנטישמים קטנים המלגלגים על כל סממן יהודי (אך יודעים לכוף ראש בפני דתות ואמונות אחרות), הוא התבלט כמי שהיהדות אינה זרה לו ואינה נתפסת בעיניו כנטל. יהודי ציוני גאה. משום כך אולי טוב שטור זה נכתב לאחר מינויו ולא בשעה שההכרעה היתה מונחת על שולחנם של שר הבטחון והרמטכ"ל (כל כך התרגלנו לתופעה הזו, של ניהול תחנת רדיו ע"י הצבא, עד כי גס ליבנו באבסורד המקומם הזה, שאין לו מקום באף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם הנאור).

הסיפורים שלא סופרו

הנה שניים-שלושה סיפורים קצרים שמעולם לא סופרו. השנה היא שנת 1989, ואנוכי משמש, בנוסף לתפקיד העיתונאי הישיר, יו"ר תא הכתבים הפוליטיים באגודת העיתונאים התל אביבית. אחת החברות העלתה בישיבת ועד התא רעיון נחמד: למה שלא נפנה לעמיתינו ברוסיה, ונציע חילופי משלחות: הם יארחו אותנו ברוסיה ואנחנו נארח משלחת עיתונאים רוסיים בישראל.

בימים ההם היה זה רעיון מופרך. ביקור עיתונאים ישראליים מעבר למסך הברזל, היה שווה ערך לביקור ישראלים היום באיראן. רוסיה היתה רחוקה מישראל כמו הירח מכדור הארץ. אמנם החלו לפרוח שם ניצני הפרסטרויקה והגלסנוסט, שהנהיג מיכאיל גורבצ'וב, אבל מסך הברזל עדיין עמד על תילו, וה-ק.ג.ב. האימתני שלט באזרחים ביד רמה.

להפתעתנו נענתה פנייתנו בחיוב: אין כל בעיה, וברוכים הבאים. רק תגידו איפה במיוחד תרצו לבקר. כמעט נפלנו מהכיסא. התכנסנו בדחיפות לגבש את רשימת האתרים המבוקשים: מיפגשים עם ראשי השלטון, ביקורים בקרמלין ובמוזוליאום של לנין, במוזיאון ההרמיטאז' בלנינגרד, בגיא ההריגה בבאבי יאר שליד קייב באוקראינה ועוד. כאדם דתי יחיד בפורום הצעתי שנבקש לבקר גם בבתי הכנסת ונפגוש מקצת מהקהילות. מיד קפץ אחד הנוכחים (שלבסוף לא השתתף במשלחת): "מי צריך בתי כנסת? יש לנו מספיק בארץ!". מרוב תדהמה השתתקתי. אבל היה זה ירון דקל שלא ויתר: "מוכרחים לבקר בבתי הכנסת ולפגוש יהודים. זה חלק מהשליחות שלנו אל מעבר למסך הברזל. איך אפשר לבקר שם מבלי לפגוש יהודים?"

בזכותו נכללו ברשימת האתרים שאליהם הגענו גם בית הכנסת הגדול ברח' ארחיפובה במוסקבה, בית הכנסת הגדול והמרשים בלנינגרד, בית הכנסת המרכזי של קייב (שהפך בימי הקומוניסטים לתיאטרון) ועוד.

יהדות בטעם של פעם

בעצת משרד החוץ, החלטנו ליטול עימנו מזכרות סמליות לחלוקה בקרב היהודים שנפגוש. היו שרכשו מחזיקי מפתחות עם סמל המדינה, אחרים הצטיידו במתנות קטנות אופייניות אחרות מן הארץ. אבל ירון דקל עלה על כולם והצטייד במתנות הכי מקוריות: מאות קלטות אודיו, שיוצרו בארץ, של ענקי החזנות הקלאסית: יוסלה רוזנבלט וזבולון קוורטין, האחים קוסוביצקי ולייבלה ולדמן, מרדכי הרשמן וגרשון סירוטה, פנחס פינצ'יק ורבים אחרים. כולם בעטיפת צלופן חדשה, מרשרשת. זה מה שעלה לו בראש כשהתכונן למיפגשים עם יהודי מסך הברזל: להזכיר להם יהדות בטעם של פעם.

כשהגענו לבתי הכנסת, בימי חול ובשבתות, נטמע דקל, חבוש קסקט, בקרב המתפללים, חילק בטירוף קלטות על ימין ועל שמאל. מקצתם חששו ליטול מידיו, שמא ייתפסו בידי סוכני הק.ג.ב.; אחרים הזדרזו להטמין את קופסאות הפלסטיק הקטנות עמוק בכיס. משסיים את החלוקה, התיישב להשתתף בתפילות עצמן. בניגוד לחלק משאר חברי המשלחת, שחיפשו להם עיסוקים אחרים בחוץ.

כך למדתי שירון דקל הוא לא רק עיתונאי מוכשר והגון אלא גם יהודי נאמן לעמו ומורשתו. אינני יודע מה הן דעותיו הפוליטיות, ומה הפתק שהוא משלשל לקלפי, אבל אין זה משנה. אמינותו ונאמנותו נותנים מקום לתקווה שהוא יחזיר את גלי צה"ל לחיילי צה"ל, וייַשם את המנדט שלה להיות 'הבית של החיילים', ולא – כפי שהתבטא אחד העיתונאים החשובים - 'הבית של חיילי החמאס'.

צריך להודות שבעשורים האחרונים רכשה גל"ץ ביושר כינוי זה. גל"ץ היתה לתחנה הציבורית היחידה בישראל המראיינת מחבלים-רוצחים בנימה סחבקית, אבל משפדת קציני צה"ל; מציגה את גירסת צה"ל לאירועים בטחוניים כשוות ערך לגירסה הפלשתינית השיקרית; מדווחת בשבת בבוקר על 'מתנחלים חמושים' שתקפו פלשתינים תוך הסתמכות על דיווחי הפלשתינים וללא תגובת נציגי ההתיישבות (שרובם אינם זמינים בשבת); מראיינת בגסות ובהתנשאות מרואיינים שאינם ממילייה השמאל הקיצוני, אך מתבטלת מתוך שפלות רוח מול דוברים רשמיים של ארגוני רצח פלשתיניים; ולועגת לכל עניין יהודי ולאומי.

מינויו של ירון דקל מטיל עליו משימה חשובה: להפקיע את גל"ץ מידי שלושת האחוזים מן הציבור שהשליטו עליה את עריצות המיעוט, ולהחזירה לכלל הציבור; ולהזכיר ללא הרף לחיילים הג'ובניקים (רובם בנים ובנות של פרוטקציונרים) ולשדרים האזרחים, הטאלנטים-בעיני-עצמם, שלופתים את המיקרופון ברוב נפיחות עצמית, שהתחנה הזו ממומנת בידי כולם ושייכת לכ-ו-ו-ל-ם; והעיקר – להטמיע בהם את הרעיון שאינו קביל כיום בגל"ץ, שהתחנה הצבאית נועדה לשרת את האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, ולא לחתור תחתיה באמצעות שידורים ושדרים פוסט ציוניים ופרו פלשתינים.

מימין רזי ברקאי, ירון דקל ומנחם רהט