ראשית לכול היה אומר שבחירת עם ישראל אינה בפרטים הרבים, אלא בכללותנו כעם. טעות היא לחשוב "כאילו מהותנו המיוחדת שייכת היא לאישינו היחידים ולא לצבוריותנו השלמה. תחת אשר באמת כל עיקרה של התייחדותינו הישראלית היא בהבדלה שבין ישראל לעמים, אשר מלך העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. הבדיל אותנו מן העמים להיות לו לעם, יצר לו עם זו לסיפור תהלתו ושם לו עם עולם" (לנתיבות ישראל).
מתוך כך מובן שתורה לא ניתנה ליחידים, אפילו הם רבים מאוד, אלא ניתנה לנו כעם דווקא. דרשו חז"ל במס' נדרים: "מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן זאת', שדבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פרשוהו, עד שפירשה הקב"ה בעצמו. ותשובתו היתה: 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי'...לומר שלא ברכו בתורה תחילה" (ב"מ פה). וכי על חסרון ברכה גלו ישראל? אלא שלפני הלימוד מברכים תחילה "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". לפני החורבן אמנם למדו תורה, אך לא ניגשו אליה מתוך ייחודם של ישראל, אלא מתוך למדנות פרטית.
בזה הסביר את הערך המיוחד של לימוד תורה שבעל פה, בעיקר לימוד גמרא, שרבים שואלים לשם מה עלינו לעסוק בכל 
כשאנו לומדים גמרא איננו רק מעשירים את ידיעותינו, אלא מתחברים עם מקור החיים שהוא נותן התורה
השקלא וטריא, בהוא אמינא ובמסקנה, בקושיות, בתירוצים ובראיות, מדוע לא נלמד מיד את המסקנה, כפי שסידרו אותה הרמב"ם והשו"ע?
על תורה שבעל פה נאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל",ודרשו חז"ל: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה". וכתב הטור שלכן אנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו". תורה שבעל פה אינה ספר בארון הספרים היהודי, אלא היא חיה בתוכנו, בתוך כלל ישראל, וממילא בתוך כל אחד ואחד מעמנו. כשאנו לומדים גמרא איננו רק מעשירים את ידיעותינו, אלא מתחברים עם מקור החיים שהוא נותן התורה. כך אנו מתמלאים בזרם של חיים אלוקיים.
כל יהודי הלומד גמרא לפי מדרגתו, נפגש עם דבר ה'. "ככל שאתה זוכה להתמלא ולהתפטם בבירורים השכליים-המוסריים האלה - יותר ויותר אתה משלים את אישיותך המוסרית-הרוחנית-היהדותית. לימוד גמרא אינו רק על מנת להיות רב, אלא כדי להיות יהודי בריא. ככל שאתה מתקשר לתלמוד, יותר יש לך אחיזה בחיי עולם אשר נטע בתוכנו".
(מתוך העלון 'שבת בשבתו')