הנה, כמה תשובות בדבר. ראשית, עדיין לא כל ישראל בארץ. ישנם עדיין אחים בארצות נכר, ובמובן זה, חלקם הגדול שבוי בשעבוד קשה. הלא ביכולתם לשוב ארצה, ומניעה זו נובעת משקיעה בתרבות נכר, שהיא שעבוד קשה וכואב.
לצערנו הרב, חלקים גדולים מעמנו עדיין שקוע בגלות קשה, אמנם איננה קשה מבחינה חומרית, אך כידוע, הקושי הרוחני גדול הוא מהקושי החומרי. ומכאן למדים אנו יסוד גדול מאוד - כל אחד מישראל הוא תא בגוף כללי לאומי. נקודת היסוד בעבודת ה' היא היציאה מהאכפתיות רק על עצמי וחיי, והתחברות עמוקה לכלל העם, למצבו ולקשייו.
זהו אבן היסוד בעבודת ה', ולכן היא הבאה בתחילת ליל הסדר, ליל הלידה והכינון של כולנו, כלל העם וכל אחד ואחד באופן אישי. אם יהיה האדם מסב על שולחנו בארץ ישראל, נהנה מחירותו, ושוכח את אחיו שבגולה, השבויים בשבי התרבויות הזרות, הנה לא יצא לחירות אמיתית, לא הגיע אל המדרגה הראויה לאיש ישראל בליל קדוש זה.
כמו אותה נטיית חסד שהתגלתה במילים 'כל דכפין', כך ממש, אותה נטייה אמיתית, נקייה, של אכפתיות מאחינו כל בית ישראל, היא זו שמעוררת את הלב לרחם על הבריות, ולרצות להיטיב את מצבם. בתחילה היו הרחמים הללו על מצבם החומרי, של נזקקים וחסרי אמצעים.
כעת מתעוררים רחמים עמוקים יותר, על השקועים בגלות רוחנית, גלות בארצות נכר, הכוללת גם גלות של מי שנמצא בארץ ישראל אך אינו מחובר לקדושתה ולאורה. כך, לב איש ישראל צריך להיות קשוב ומרגיש את העם ואת פרטיו, הן בחומריות והן ברוחניות. ומהתעוררות זו פורצת תפילה, אחינו כל בית ישראל, לשנה הבאה בארעא דישראל, ולא רק נוכחות פיזית, אלא 'בני חורין', נאמנים לקדושתה ולתפארתה של ארצנו ושל אלקינו.
תשובה נוספת אפשר לומר, שהנה גם אם כל ישראל היו בארץ, היה מקום להשאיר משפט זה, בחינת אין האור ניכר אלא מהחושך. בהיותנו מסיבים על שולחנות ערוכים בארצנו הקדושה, כשאנו בני חורין מכל הגויים אשר רדפונו בכל הדורות, הנה צריכים לזכור היטב את עברנו, לזכור את תלאות הגלות. כבן עניים שעלה לגדולה ומלך על מדינה, אשר צריך לזכור תמיד מעשיו הראשונים, דלותו ודוחקו, והם המה אשר ישמרוהו שלא יגיס דעתו ולא יאבד את רגשות הטובה למי שהעלהו ממצבו.
כך, עלולים אנו לחוש שנוכחותנו בארץ ישראל היא דבר מובן מאליו, אך פשוט הוא שנשב על ספות בבית חמים ומואר, כל המשפחה כולה יחדיו. ואולם, לא כן הדבר, רק לפני כמה עשרות שנים, בליל זה ממש, היו יהודים כפופים, מוכי גוו, מחטטים באשפתות, מחפשים קליפות של תפוחי אדמה, וליבם רעדה ועצמותיהם קיפאון. ילדים וילדות שואלים, איה דגן ויין, וחמת המציק וחרבו שלופה עליהם להכניעם.
לא מובן הוא שאנו כעת שלווים ושוקטים, לא קל הוא דבר זה. זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור. צריכים אנו לדעת מאין באנו. וידיעה זו תחקוק בנו כמה וכמה עניינים חשובים מאוד. ראשית, הודייה בעמקי לבבנו לה' אלהינו אשר גאלנו. הלא ברוך ה' זכינו בדורנו, להיות מודים לה' לא רק על יציאת מצרים, אלא גם על יציאת גלות אירופא ואדום, והצלתנו ממתלעות עשיו וישמעאל.
בדורנו, בשידור חי, אנו עדים ליציאת מצרים השניה, היציאה הגדולה אשר יציאת מצרים הראשונה תהיה טפילה זה. ובוודאי צריכים אנו לזכור ולהתעורר על דבר זה בליל התקדש חג. כי מסרי החג אינם רק זכרון ההיסטוריה ונחלת העבר, אלא לימוד לקח להביט על דורנו, על הנהגת ה' אותנו ממש, להיות שואבים מיציאת מצרים את האמונה והביטחון בנוכחות ה' ובידו הנטיה עלינו לטובה, וממילא ללמוד להביט ולהשכיל מה גדלו מעשיך ה' בתקופתנו זו, שהוצאתנו ממיתה לחיים ומאפילה לאור גדול.
לפיכך, יש לשוב ולהזכיר את הנוסח הזה, 'השתא הכא עבדי', לעוררנו מאוד על גלגולי העם, על הגלות והגאולה, למען דעת צדקות ה' ומשפטיו עם ישראל. מכאן נהיה שואבים גם שמחת קודש עצומה, ואמונה גדולה בישועתם של ישראל השלמה ממש. כי חג זה, הוא אור הגאולה שהפציע אז, והוא הכוח הממשיך את הגאולה אל העתיד הגדול. אם כן, הזכרת הגלות, בחינת אין האור ניכר אלא מתוך החושך, תוליד בלבבנו הודיה לה', שמחה בגאולה, בטחון אדיר מול אתגרי התקופה הנוכחיים בדרך אל הגאולה השלמה, וענווה עמוקה, לדעת מאין באנו, שלא נשכח את הדורות הקודמים, ונמשיך ללכת לאור מסירותם וקדושתם, אשר חרפו נפשם למען נהיה אנו מיסבים בשמחה ובאורה, בארץ חיינו, בליל התקדש חג, משפחה ומשפחה בכל עיר ועיר.
תשובה נוספת לטעם אמירת 'לשנה הבאה בארעא דישראל', יש לומר, שהנוכחות בארץ ישראל היא עניין שיש בו מרדגות רבות. כמו שאנו אומרים בתפילה 'תטענו בארצנו'. נטיעה היא חיבור שורשי ועמוק, שיש בו כמה בחינות. ראשית, הוא חיבור חזק מאוד. לא רק הנחה על גבי הקרקע, אלא השתרשות עמוקה בו. שנית, נטיעה יודעת ומכירה היטב שהיא יונקת את חיותה מהאדמה שנטועה בה. זה אינו חיבור חיצוני רק בשביל שיהיה לנו מקום להניח בו את רגלינו וראשנו. נטיעה היא חיבור מהותי של עצם יניקת החיים. כך, ארץ ישראל היא מקום השראת השכינה, גילוי האלהות. את הדבקות האלהית ממש אנו סופגים מעובדת היותנו בארצנו. אנו עץ, הארץ אדמה, ובהיותנו נטועים בה ממש, לא מונחים על גבה, הרי שאנו שואבים ממנה אוצרות קודש מופלאים מאוד, השגות אדירות, נבואה ושכינה עילאה. כי זוהי סגולת ארצנו, להמשיך מרום המעלות את עשירות הקודש, עד לחומר ממשי, לגופנו ולכללות אברינו.
אם כן, מדרגות מדרגות הם ביישוב ארץ ישראל. ממצב של חיבור חיצוני, למצב של נטיעה מושרשת בעמקי קדושתה. לצערנו, עדיין יש מה לחזק ולהדק בקשר בין העם ובין הארץ. עצם הדיבורים על הארץ, כדבר שניתן לסחור בו חלילה, עצם תחושת התלישות וחוסר השייכות, כאילו אנו כובשים שטח של אחרים, הרי שהיא מעידה על רפיון גדול באחיזתנו בארצנו, שהיא ממש ריפיון בדבקותנו בה' יתברך. כי הדבקות בארץ והדבקות בה' אחד הם ממש. כי עיני ה' אלהיך בה, ובה אנו דבקים בו, כאומרו "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". כך, אמנם הגענו בגופנו אל ארצנו, וזה בודואי עדות לחידוש הקשר שניתק לפני אלפי שנים.
ואולם, עדין צריכים אנו לעבות ולהדק את הקשרים, שיהיו גם בלבבנו ומוחנו, של כללות ישראל. לפיכך, מתפללים אנו בארץ ישראל, ואומרים 'לשנה הבאה בארץ ישראל', ומתפללים אנו על התודעה הלאומית, של העם ושל כל פרטיו, שיהיו הלב והמוח מונחים בארץ ישראל, שיהיו בריאים כבריאותה של ארץ ישראל, לחשוב מחשבות גאוליות, להרגיש הרגשות המקודשות בקדושתה של ארץ ישראל, שהם הם החירות האמיתית שלנו, בהיותנו נאמנים לרוחנו, שהיא אדמתנו ממש. כך, כולנו ממש, העם וממשלתו, השרים וכל אישי הציבור, - 'לשנה הבאה בארעא דישראל'. ובכולה ממש, יהודה, שומרון, גוש קטיף, ובכל מרחבי ארץ חיינו.