
לפני מספר שנים פגשתי חבר, אז מ"פ צעיר, היום סא"ל בתפקיד מבצעי. דרשתי בשלומו ושאלתי איך בצבא. לאחר הרהור קצר הוא ענה לי בחיוך: 'נהוג לומר שבצבא, בלי קשר לדרגות, יש שתי קבוצות, כושים ונסיכים.
הכושים סוחבים את הצבא על הכתפיים. הנסיכים נותנים לכושים הוראות וקובעים את עתידם'. כשציינתי את שמו של קצין בכיר ושאלתי לאיזו קבוצה הוא משתייך ענה חברי, 'הוא לא סתם כושי, הוא כושי סמבו'.
שלום אייזנר הוא לא סתם כושי. הוא כושי סמבו. נושק לשנתו הארבעים, שלום אייזנר מבלה כבר קרוב לעשרים שנה מחוץ לבית, עושה לילות כימים להגנה בגופו כפשוטו על אזרחי מדינת ישראל. הוא לא עושה את זה בשביל המשכורת ואפילו לא מכוח מימוש אישי ועשיית קריירה צבאית. כי אם כן הוא היה מתנהל אחרת.
אם כן, הוא היה מכלכל את צעדיו כמו שמרבית נסיכי צה"ל עושים ושואל את עצמו בכל רגע נתון 'איך אני נראה ומה יוצא לי מזה'. אם קריירה צבאית הייתה בראש מעייניו הוא לא היה חותר למגע ונכנס לכל אירוע, מורכב ככל שיהיה, וממקם את עצמו במרכזו של העימות, מנסה להביא לסיומו. הוא היה נשאר מגמה מאחור נמנע מללכלך את ידיו בקרבות פנים אל פנים, ממש כפי שהציע אחד המומחים הצבאיים. אבל שלום אייזנר חינך את עצמו ואת פקודיו לצעוק 'אחרי', אדוני המומחה, ובאמת להתכוון לזה.
מול חמישים גויים עוכרי ישראל, אנטישמיים, אנשים ששונאים אותי ואת הילדים שלי ואוהבים את האויב שלי.
שלום אייזנר רואה בצבא שליחות לאומית ולא קריירה אישית. שלום אייזנר הוא אחד מהכושים שסוחבים את צה"ל על הכתפיים. הבעיה שלו היא (מעבר לזה שהוא לא פוטוגני – בשונה מנסיכים, כושים אף פעם לא הצטלמו טוב) שמעבר לפינה ממתין לו נסיך קרח, חמוש במשקפיים עגולות ואפעס נקי כפיים, לקבוע את עתידו.
אני לא מכיר אותו אישית ואין לי מושג אם הוא פעל בקור רוח מופתי או ש'חטף קריזה' אחרי שחטף ביד אבל זה בכלל לא משנה. מול חמישים גויים עוכרי ישראל, אנטישמיים, אנשים ששונאים אותי ואת הילדים שלי ואוהבים את האויב שלי. אנשים שעשו את כל הדרך מאירופה לבקעת הירדן המיוזעת רק כדי לעשות לחיילי צה"ל נא-נא בקישקיש ולבדוק להם את גבולות העצבים.
אנשים שאין להם שום קשר לאזור אבל הם באו עד לכאן כדי לשבור לקצין בכיר בצה"ל את היד ולהכות במקלות חיילים רק כדי לצלם אותם מגיבים – אנשים כאלו, לדעת רוב ככל החברה הישראלית, ראויים מידי פעם למכה הגונה גם אם היא מכוונת לפנים.
אז נכון שזה לא נראה טוב אבל מי אמר שצבא זה דבר אסתטי? ומי אמר שמאבק עם אנרכיסטים תואם את ערכי האסתטיקה? ואיפה זה כתוב שחיילי צה"ל צריכים קודם כל לחטוף ורק אחר כך להתגונן? ובאשר לאלימות – אלימות כשלעצמה אינה דבר רע אם השימוש בה נעשה למטרה מוצדקת. שימוש בה בצורה לא מאוזנת הוא רע מאוד. אייזנר נקט בה בצורה שאינה מסכנת חיים כדי להביא להכרעה מהירה ולסיים את האירוע. מי שרוצה להימנע מכל גילוי של אלימות מוזמן לסגור את הצבא.
ובכל זאת, קצינים ופוליטיקאים ואפילו חלק מהרבנים, זעו בכיסאותיהם, בוררים את מילותיהם ומנסחים את טוריהם בהקפדה מתנצלת מאפשרים לעליהום התקשורתי על הקצין להימשך. ראוי היה שרבנים ואנשי חינוך ורוח יתנו גיבוי לשליח הציבור הזה וייצאו בהכרזה נחרצת וברורה: סא"ל שלום אייזנר – פעלת נכון. סא"ל אייזנר לקחת אחריות ועמדת על כבוד חיילי צה"ל כפי שהיינו מצפים ממך.
ראוי היה לו במקום להתנצל ולהתפתל קצינים במיל' היו חותמים על עצומה האומרת שאם סא"ל אייזנר שנקט יוזמה, חתר למגע ועמד במשימה יודח מתפקידו, אמונם במערכת הצבאית יפגע והם יתקשו לבצע את משימותיהם בעתיד.
200 ק"מ צפונית מזרחית לנקודה בה ארעה התקרית נטבחו בחודשים האחרונים עשרות אלפי אזרחים ותושבים אבל האנרכיסטים בחרו לספק את תאוותם לצדק הומאני דווקא בישראל – זה מוכרח להשתנות. ידע כל אנרכיסט, שעשה את כל הדרך לישראל כדי להתעמת עם חיילי צה"ל, שהפקיר גורלו בידי מפקדים וחיילים הראויים לכך.
המאמר נכתב לפני החלטת הרמטכ"ל על הדחתו של אייזנר