"אשה כי תזריע וילדה זכר". אמרו חז"ל: "אשה מזרעת תחילה - יולדת זכר, איש מזריע תחילה - יולדת נקבה". בספרי חסידות ראו בדברים אלו רמז לסדרי הגאולה.
חז"ל המשילו את יחסי ישראל והקב"ה ליחסים שבין איש לאשה. בדרך הטבע האשה מקדימה לרַצות את האיש, כמ"ש רש"י "'תחת התפוח עוררתיך' - כאשת נעורים המעוררת את בעלה". רצון הבורא הוא שהאשה, כנסת ישראל, תעורר אותו לגאולת ישראל. ודרשו חז"ל, "'ציון היא דורש אין לה' - מכלל דבעי דרישה". והרד"ק פירש שם שזוהי טענת אומות העולם, שאין מי שדורש להחזירה לישראל, שאף היהודים נתייאשו ממנה. והקב"ה תובע "שובו אלי ואשובה אליכם", שאתם חייבים לעשות את הצעד הראשון, ואני אשלים.
זהו שאמרו חז"ל "'אני ה' בעתה אחישנה; זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה (סנהדרין צט). שאם יתעוררו לקרב את הגאולה, היא אכן תבוא במהירות, אך אם לא יזכו ולא יעשו למען הגאולה בעצמם, ויצפו שהקב"ה יעשה, תבוא הגאולה בזמנה, ובתהליך ארוך ומתמשך, קמעה קמעה.
באופן דומה מתפרשים דברי חז"ל שם בהמשך: כתיב "וארו עם ענני שמיא" - במהירות כעננים, וכתיב "עני ורוכב על החמור", באיטיות ובעצלתים. ומפרשת הגמ': זכו (=לסייע מיוזמתם) - כעננים, וכשלא זכו - כרוכב על חמור.
חז"ל הצביעו על סתירה נוספת. כתיב "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים", כנקבה. וכתיב "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר", כזכר. רש"י הביא דברי חז"ל: "זכו - קל כזכר. לא זכו - תש כנקבה, ומאחר פעמיו עד הקץ".
בזה הסביר ה"חוזה מלובלין" (הובא באם הבנים שמחה) את דרשת חז"ל שבתחילת הפרשה. "אשה כי תזריע" - אשה מזרעת תחילה יולדת זכר; שאם האשה, כנסת ישראל, מתעוררת תחילה, וישראל יוזמים את שיבת ציון - "וילדה זכר", תלד במהירות ובעצמה כזכר. אך כשה"איש מזריע תחילה", והאשה, כנסת ישראל, נשארת באדישותה, אזי תלד נקבה, ותהליך הגאולה ייעשה באיטיות ומתוך חולשה.
ועל כן, כשיולדת זכר, ימי טומאתה (הגלות) יהיו מועטים - שבעה ימים. וימי טהרתה (הגאולה) רק שלושים ושלושה יום. אך אם תלד נקבה, שהאיש הזריע תחילה, אז תופיע הגאולה כנקבה, באיטיות ובמהלך מתמשך, וימי טומאתה שהם ימי הגלות, יהיו ארבעה עשר יום, ואילו ימי הגאולה, ימי הטוהר, יהיו ששים וששה ימים.
"כשיראוה בחורבנה ויראוה בישובה במעט זמן, ידעו כי לא היה יכול להיות דבר זה אלא מה' ית'"(רד"ק).