1. את הפרופיל הערכי של סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה המודח, היטיבה להמחיש חגית ריין, אמו של רס"ן בניה ריין הי"ד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה בעת שעסק במשימת חילוץ פצועים. בריאיון לערוץ 10 סיפרה חגית ריין כיצד סא"ל אייזנר - שהציבור הרחב מכיר אותו רק מהצילומים בהם הוא נראה חובט בפניו של פעיל שמאל - סיכן את חייו כדי לחלץ את גופת בנה מעומק השטח הלבנוני.
שלושה ימים נאלצו בני משפחתו של בניה להמתין מאז שנודע להם על נפילתו עד שהובא לקבורה. הלחימה כבר הסתיימה וגופתו נותרה בשטח לבנון, ממתינה לחילוץ ביחד עם שלדי טנקים פגועים שצה"ל חיכה להזדמנות לגרור אותם ללא סיכון. "המשפחה כבר שלושה ימים מחכה לגופה", תיארה ריין, "פתאום הופיע איזה מלאך, המג"ד שלום אייזנר, ושואל את הרב רונצקי מה הוא עושה פה. הרב רונצקי השיב: אני מחכה לגופה של בניה. הוא (אייזנר) אומר: מה?! עוד לא הביאו אותו לקבר ישראל?! לקח שכפ"ץ, על דעת עצמו, נכנס לג'יפ, נכנס לתוך השטח לעובי לבנון, חטף את הגופה מאחד הטנקים, הביא את הגופה לרב רונצקי ואמר קח, לך לקבור אותו. בזכות שלום אייזנר, שסיכן את נפשו ונכנס תחת טילים באור יום, אנחנו זכינו להביא סוף סוף, אחרי שלושה ימים, את בניה לקבורה".
לשאלתו של רפי רשף, ריין הודתה שגם לה קשה לצפות בצילומים של אייזנר שפורסמו לאחרונה. אך היא חזרה והדגישה בכנות שאין לפקפק בה: "גם היום אחרי מה שהוא עשה, אם הילדים שלי יצטרכו לצאת למלחמה אני רוצה שהם ייצאו עם המג"ד שלום".
חגית ריין צודקת, אנשים כמו שלום אייזנר הם מפקדים מהסוג שהיינו רוצים שיוליכו את בנינו לקרב. אבל סגן אלוף אייזנר הודח מתפקיד פיקודי, משום שבצה"ל כבר מזמן לא בוחנים מפקד רק לפי יכולתו להוביל לוחמים לקרב. צה"ל של היום עוסק בעוד הרבה דברים מלבד לחימה והכנות לקראתה. יש לו משימות משונות כגון לפנות יישובים ולהגלות את תושביהם, לפקח על אכיפת חוקי תכנון ובנייה מפלים ומתנכלים, לחתום על צווי מעצר מנהליים, לעמוד ככוח שיטור כבול ידיים מול אזרחי אויב שרוגמים אותו באבנים ובקבוקים, ואפילו לסייע לאוכלוסיית האויב למסוק זיתים. היום כדי להחזיק מעמד כקצין בצה"ל, ובוודאי כדי להתקדם לצמרת, יש צורך גם בכישורים פוליטיים, משפטיים ותקשורתיים. וצריך גם לדעת להרכין ראש בפני הממונים עליך. לשתוק ולהצדיע כדי להתקדם.
2. בצבא ישראל האידיאלי, שאולי סא"ל אייזנר עוד יזכה לשרת בו בעתיד, מפגינים חצופים מסוגו של אותו פעיל דני פרו-טרוריסטי יקבלו חבטות על פי הנוהל והפקודה. כשאתה מגיע כתייר לארץ זרה אתה אמור להתנהג בדרך ארץ ובנימוס, ובטח שלא לערוך הפגנה בלתי חוקית ולנסות במשך שעתיים לחסום נתיב תחבורה ראשי תוך סיכון חיי אדם. מה שמתקבל בסלחנות כשמדובר במפגינים ישראלים, אלא אם כן הם מתנחלים המוחים נגד גירושם, הוא בלתי נסלח כשמדובר בתיירים. ואם אכן צודק סא"ל אייזנר בטענתו שאותו מפגין תקף או
צה"ל שמדיח מפקד אמיץ ומסור כמו סא"ל אייזנר הוא אותו צה"ל שדוחף בכוח חיילות לתפקידים קרביים, דוחף באוזלת יד את מדינת ישראל לשחרר מאות מחבלים רוצחים תמורת חייל שבוי אחד, וכופה על חייליו הדתיים לשמוע שירת נשים 
תו קודם לכן במקלות (טענה שלמרבה הצער נראה שהוא יתקשה להוכיח), צריך היה להכניס את התייר פורע-החוק למעצר ולהעמידו לדין, או לכל הפחות להעלות אותו על מטוס ולשלוח אותו לארץ מוצאו - מה שלא נעשה עד לרגע זה.
בצבא ישראל האידיאלי לא יהיו ספקות לגבי התמיהה "מה יותר חשוב - לעמוד במשימה או להיראות טוב?", שצוטטה מפיו של סא"ל אייזנר שלא בטובתו על ידי עיתונאים שהאזינו לשיחה פרטית שקיים. אבל בצה"ל של שר הביטחון אהוד ברק ושל אלוף הפיקוד ניצן אלון, התשובה היא שלפעמים הרבה יותר חשוב להיראות טוב. כי במציאות המעוותת שבתוכה אנחנו מתפקדים כבר שנים, צה"ל נדחק לעמדת הצטדקות תמידית בפני תקשורת העולם הצבועה. לכן, בניגוד גמור למה שחושב סא"ל אייזנר, עדיף שחיילי צה"ל יצולמו כשהם מתקפלים בפני המון פרוע, ועדיף לא לעמוד במשימה ושהמפגינים ינצחו והכביש ייחסם. העיקר שלא יתפרסמו בעולם תמונות שבהן נראה קצין צה"ל חובט במפגין. כי בעולמה השטחי והשקרי של תקשורת ההמונים, לתדמית יש כוח הרבה יותר מאשר לאמת.
מסתבר שסא"ל אייזנר שכח באיזו זירה הוא פועל. אם את סיפורי הגבורה שלך אפשר לשמוע רק מפי עדי שמיעה, אך טעות קטנה שלך צולמה מזווית טובה ובאיכות מצוינת, אתה בבעיה קשה. אתה יכול לעשות מעשים גרועים בהרבה, אבל לא לעיני המצלמה. התמונות האלה ירדפו אותך.
3. אילו היה הצדק נר לרגליהם של בני גנץ וניצן אלון, הם היו מסתפקים בהדחתו של סא"ל אייזנר מתפקידי שיטור וטיפול במפגינים. במקום להעמיד אותו מול מציאות מבלבלת של אויב חמוש באופניים, במקלות ובמצלמה, היו שולחים אותו לזירות של לחימה אמיתית או לבסיסי אימונים שבהם מעצבים את רוחם של האמיצים שבלוחמים. אבל אייזנר לא זכה לדקה אחת של גיבוי ממפקדיו, שמיהרו להשעותו רק על סמך הצילומים. והתמים הזה עוד חושב שדווקא הוא, עם הכיפה הבולטת שעל ראשו, יצליח להשיג הכרה בצדקתו.
ניסיונו של סא"ל אייזנר להילחם על האמת שלו מול הממונים עליו הוא מלחמה בטחנות רוח. הוא צריך להחליט. אם הוא רוצה למרות עלבונו להמשיך בצה"ל, עליו להרכין ראש בפני סדר העדיפויות וסולם הערכים המעוות של הממונים עליו. להודות מן השפה ולחוץ שהוא נכשל לא רק מקצועית אלא גם ערכית, להתייחס אל הרוק כאל גשם ולהמשיך הלאה.
ואם אין ביכולתו לשאת את העוול והצביעות, האזרח שלום אייזנר יוכל גם מבחוץ לנסות לתרום לעיצובו של צה"ל אחר. כי המאמץ הגדול שמשקיעים בני הציונות הדתית בהשתלבות בצה"ל חייב להיות מלווה במאמץ מקביל של השתלבות והשפעה בתחומים נוספים שמהם יונק צה"ל את רוחו, את ערכיו ואת העקרונות המוסריים והמשפטיים המובילים אותו.
צה"ל שמדיח מפקד כמו סא"ל אייזנר הוא אותו צה"ל שדוחף בכוח חיילות לתפקידים קרביים, ממליץ על סגירת מסלול ההסדר בהר ברכה, דוחף באוזלת יד את מדינת ישראל לשחרר מאות מחבלים רוצחים כדי להשיג שחרור של חייל שבוי אחד, וכופה על חייליו הדתיים לשמוע שירת נשים. ללא שינוי משמעותי של הרוחות הנושבות באקדמיה, במערכת המשפט, בעולם התרבות, האומנות והתקשורת, צה"ל לא ייצא לחירות משבי הפוליטקלי-קורקט וערכי תרבות המערב, גם אם עוד הרבה מאוד פלאפלים יעטרו כתפיים שעל הראש שביניהן מתנוססת כיפה סרוגה.