במהלך יום הזיכרון, שח לי חבר שאחיו נפל במבצע "חומת מגן" שבמעמד הענקת הצל"שים (האח עוטר בצל"ש) אמר הרמטכ"ל בתוך דבריו את המשפט:"אתם בני המשפחות השכולות שהקרבתן את היקר מכל...".
לאחר תום הטקס-מספר האח, ניגשתי אליו וביקשתיו לומר לו את תחושותי ביחס לדבריו, וכך אמרתי :"לגַַבָּי ישנ
בעת מלחמה, כשעל כף המאזניים אין מונחים רק אני וחבריי כפרטים, אלא חיי מול חיי כלל ישראל, הכלל, העם, קודמים, והם חשובים ויקרים יותר מחייו של הפרט של היחיד
ו ערך שהוא יקר וחשוב אף מהאח שלי והוא העם שלי ומדינתו".
נדהמתי מעוצמת דבריו. אך בד בבד הרהרתי בפסוקים של פרשת השבוע- "אחרי מות-קדושים" בה נאמר כך :" ושְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", ודורשים חז"ל: "וחי בהם-ולא שימות בהם".
כלומר ערך החיים הוא ערך עליון, שאף מצוות התורה נדחות מפניו כשקיומם מסכן את חיי האדם. ועוד אומרת התורה במקום אחר:"וחיי אחיך עמך" ודרשו חז"ל:"חייך קודמים לחיי חברך". אם כן נראה שצדק הרמטכ"ל בדבריו, ואכן האח שנפל הוא היקר מכל.
ליישוב הדברים נראה לומר כך: בוודאי שקדושת החיים היא יסוד מרכזי בתורת ישראל, אך בעת מלחמה, כשעל כף המאזניים אין מונחים רק אני וחבריי כפרטים, אלא חיי מול חיי כלל ישראל, הכלל, העם, קודמים, והם חשובים ויקרים יותר מחייו של הפרט של היחיד.
מנקודת מבטן של המשפחות, חייו של האח הוא היקר מכל. אך מנקודת מבטה של האומה, בשעת מלחמה כשהיא נאבקת על עצם קיומה, חיי הכלל דורשים לעיתים מן היחיד להקריב את כל אשר יש לו למענה. זהו אילוץ של שעת מלחמה.