ה'פליק-פלאק' שביצעו שני מחוללי התרגיל הפוליטי המדהים של השבוע, בנימין נתניהו ושאול מופז, כשהחליטו בניגוד לעמדתם הקודמת, לבטל את היוזמה להקדמת הבחירות ולפיזור הכנסת, ולצרף את מופז ומפלגת הפליטים שלו קדימה לקואליציה, עוד יילמד בבתי ספר לממשל, שבהם ינתחו כמה שאלות יסוד העולות מן התרגיל המבריק/המסריח (מחק את המיותר על פי השקפתך הפוליטית).
אחת מהן תהיה זו: כמה אמון אפשר לתת בפוליטיקאים, שמוכנים תוך שניות להפוך שחור ללבן וטרף לכשר. הרי אותו נתניהו, החליף עמדות לגבי הבחירות, בקצב שאדם מן הישוב מחליף גרביים. עד יום העצמאות טען שהממשלה תמלא ימיה ותכהן ארבע שנים פלוס, עד אוקטובר 2013. במוצאי יום העצמאות התהפכה דעתו והוא קידם את המהלכים הנחוצים להקדמת הבחירות ל-4 בספטמבר השנה. השבוע שוב הפך דעתו וחזר אל המיתווה המקורי: בחירות בעוד שנה וחצי.
אלא שהפעם הוא יעמוד בראש ממשלת אחדות ענקית, ולה רוב מדהים של 94 ח"כים, שבה ממלאים תפקיד בכיר קדימה שנואת נפשו, ויריבו הפוליטי המר מופז, שרק לפני ימים אחדים כינהו "ראש ממשלה שקרן" ו"ראש הממשלה המסוכן ביותר לישראל", והוסיף: "תקשיבו טוב, אני לא אכנס לממשלה של ביבי"; ורק יממה לפני המהפך הצהיר: "אין ולא יהיה מו"מ על כניסת קדימה לממשלה". אז מי כאן השקרן הסידרתי? מיהו הבלופר המדופלם?
מסקנה: למקייאוולי יש עוד מה ללמוד מן התרגיל שרקחו נתניהו ומופז, והוכיחו כי מלה של פוליטיקאי אינה מלה. הכל דיבורים. כולם מלהטטים ומקמבנים. גם נתניהו שזיגזג, ובוודאי שותפו החדש מופז, שערב הבחירות האחרונות, הוכיח שאין לתת אמון במלה שלו: ביום בו שיגר לחבריו בליכוד את אימרתו הבלתי נשכחת, ש"בית לא עוזבים", הוא דילג בקלילות לעבר קדימה. לפני ימים אחדים הבטיח בכנסת, כי הוא עצמו יעמוד אישית בראש המחאה החברתית של הקיץ הקרוב, ועוד בטרם יבש הדיו על הבטחתו, הוא ניפנף מעליו את המחאה והפך עצמו לשותף מרכזי בממשלה שנגדה התייצב לחולל מחאה. כמה עוד 'פליק פלאקים' צריך מופז לעשות, כדי שהעם יבין שהפוליטיקאי המצוי, בעיקר זה הגזור על פי מידותיו של מופז, מסוגל לרדת נמוך-נמוך עד לגובה של סמרטוט רצפה?
גם האנשים הטובים שמאכלסים במסירות נפש ותוך הקרבה עצמית את מיגרון וגבעת האולפנה ועוד עשרות יישובים שחרב החורבן של הבג"ץ מרחפת מעליהם, יזכו מן הסתם לפסק זמן חיוני. היו אמנם שאמרו, שדווקא קירבת הבחירות תמנע מממשלת הליכוד את הרס הבתים, מפני שהדבר יצטלם גרוע בטלוויזיה
עכשיו, לאחר המהפך הפוליטי המדהים ביותר מאז 1977, כשנתניהו דהר קדימה (תרתי משמע) והותיר את כולם פעורי פה מאחור, אפשר להתחיל לבדוק, כיצד ישפיע המהלך על הזירה הפוליטית. נתחיל בשתי השותפות לתרגיל המדהים ביותר של הפוליטיקה הישראלית 2012.
גוויה קמה לתחיה
קדימה: מפלגת קדימה המתפוררת, גוויה פוליטית על פי כל הסקרים, שהפכה למת מהלך, קיבלה זריקת חיים שאי אפשר להפריז בחשיבותה. אילו היתה נאלצת להתמודד בבחירות עכשיו, היא היתה יוצאת מהם רמוּסה ורצוצה, שבר כלי, עם מספר מנדטים חד ספרתי, ובתוכה מלחמת הכל בכל, יד איש באחיו, שהיתה מרסקת אותה סופית.
הליכוד: הליכוד בראשות נתניהו הוכיח השבוע לכל ה'פייגליניסטים' (ואין ביטוי זה משמש לגנאי חלילה, אלא רק לנוחות התיאור של קבוצת הסרוגים שבראשות משה פייגלין, אדם ראוי להיות שליח ציבור על פי כל קנה מידה), כי אין לו כל כוונה להניח להם להשתלט על הליכוד. ערב הבחירות הקודמות הצליח נתניהו בטענות שווא ומדוחים, לזרוק את פייגלין מחוץ לרשימת הליכוד, והשבוע, אחרי הבזיון שספג בוועידת הליכוד מידי הפייגליניסטים (והם לא היו לבד; גם מיכאל איתן תמך במהלך שלהם), הוא הבהיר במהלך בזק מבריק מבחינתו, מיהו בעל הבית האמיתי במפלגתו. הפייגליניזם, שחגג בתחילת השבוע את נצחונו על נתניהו, הובס כעבור יומיים ע"י נתניהו, ששוב עשה להם בית ספר לפוליטיקה.
ברק בריבוע
גם האגף הימני בליכוד, הלא פייגליניסטי, בראשות דני דנון וחבריו, שלא רצה את ברק בקואליציה וכמובן לא בליכוד, קיבל ברק מתוגבר. לדידם זוהי סנוקרת לא פשוטה. עכשיו יהיו להם בממשלה שני אהוד ברקים: ברק ומופז. יתירה מזו: נתניהו, שמן הסתם גם מביט לעבר האופק הפוליטי הרחוק, יוכל בבחירות 2013 להגשים את חלומו לרסק סופית את קדימה, ואגב כך יעניק למפלגתו גוון מתון שהוא חושק בו, כשיציע לח"כי קדימה להתמודד בפריימריס בליכוד. במקרה כזה אין ספק שיצטמק מעמדם של ח"כי האגף הימני ושל הפייגלינסטים גם יחד. מי שלא רצה את ברק, קיבל ברק בריבוע.
זאת ועוד: בהרכב החדש, מחוזק משמאל בברק ובמופז, יוכל נתניהו ללכת לוויתורים נוספים לפלשתינים, תוך התעלמות בוטה מזעקות השבר שיעלו מן האגף המדולדל שמימינו.
בתוך הליכוד, המנצח הגדול של המהלך הוא כמובן נתניהו. נתניהו חשש כבר ערב בחירות 2009 מפני צביעת מפלגתו בגוון ימני קיצוני, שהתבטא בתיגבור הנוכחות הפייגליניסטית בליכוד. לאחר הבחירות הטיחו בו שממשלתו היא הממשלה הימנית ביותר שקמה בישראל. כדי לעמעם את הגוון הימני הזה ועל מנת להפגין מצג של ממשלת ימין אמנם, אבל מתונה, לאומית-ליברלית, הוא צירף בזמנו את ברק. עכשיו תוגבר האגף השמאלי בממשלתו והוסר האיום של הצגתו בגווני ימין קיצוני.
הימין שמימין לליכוד: הבית היהודי-מפד"ל, קיבל פסק זמן לעריכת המיפקד והפריימריס ללא לחץ של בחירות עכשיו. האיחוד הלאומי קיבל מספיק זמן כדי לקיים בירורים בתוכו בדבר מעמדם של הח"כים אריה אלדד ומיכאל בן-ארי, ובדבר ההתאחדות עם מפלגת האם שממנה יצאה הסיעה. מימצאי הסקרים האחרונים מעלים, שדחיית הבחירות עשויה להיטיב עם שתיהן, מפני שנמוך יותר ממה שהבטיחו הסקרים האלה כבר אי אפשר לרדת.
78 מול 16
גם האנשים הטובים שמאכלסים במסירות נפש ותוך הקרבה עצמית את מיגרון וגבעת האולפנה ועוד עשרות יישובים שחרב החורבן של הבג"ץ מרחפת מעליהם, יזכו מן הסתם לפסק זמן חיוני. היו אמנם שאמרו, שדווקא קירבת הבחירות תמנע מממשלת הליכוד את הרס הבתים, מפני שהדבר יצטלם גרוע בטלוויזיה.
אבל היה גם חשש שהליכוד בראשות נתניהו יאמץ ערב הבחירות, כדי להפגין את היותו ראש 'מפלגה דמוקרטית-ליברלית', דווקא את תפיסתם השמאלנית קיצונית הרסנית של מרידור-בגין וחבריהם, שלדידם יש לכבד את הכרעת הבג"ץ – גם כשהבג"ץ חורג מסמכויותיו, גם כשאין פסק דין חלוט במחוזי בעניין הבעלות האמיתית על הקרקעות, גם כשהבג"ץ פועל בניגוד לאינטרסים הלאומיים והפך עצמו 'לעומתי' מול הריבון האמיתי - הכנסת והעם, ושהכל יילך לעזאזל ובלבד שיקוב הדין את ההר. עכשיו זכה נתניהו לפסק זמן לחשיבה לא רק בענין גבעת האולפנה אלא גם בדבר הצורך לרסן את דורסנותו הבלתי דמוקרטית של הבג"ץ.
המפלגות החרדיות: התוספת של שנה וחצי לתוחלת חייה של הממשלה והרחבה דרמטית של בסיסה הקואליציוני, הפכה באיבחה אחת את המפלגות החרדיות ש"ס ויהדות התורה ואת 16 ח"כיהן מלשון המאזניים, ממעמד של שותף בכיר בעל 'מניית זהב', לשותפות זניחות מסוג ג', שעכשיו כבר לא ישק דבר על פיהן.
הרוב הדורסני של 78 ח"כי המפלגות המצדדות בשירות לכל, צבאי או אזרחי, יוכל לכפות על 16 הח"כים החרדים, גם אם לא יהיו שותפים למהלך, חקיקה שתחייב שירות צבאי/אזרחי כלשהו, ושתטיל סנקציות כלכליות כבדות על סרבני השירות. למפלגות החרדיות אין שום אופציה של איום על 78 עמיתיהם לקואליציה. תם עידן היהירות של ש"ס ויהדות התורה, ואולי גם מטרה הזו חלפה בראשו של נתניהו, בעת שרקח את התרגיל המקייאווליסטי המפתיע.
השמאל: העבודה ומרצ, שכבר רקמו תכניות פוליטיות למיניהן, יהיו עוד יותר בלתי רלוונטיות מכפי שהן כיום. בטווח הקרוב יאיין הרוב הקואליציוני הגדול, את נוכחותם הפוליטית. מצד שני תוכל העבודה בראשות יחימוביץ לנצל את הזמן להיבנות כאלטרנטיבה יחידה למפלגות הקואליציה.
המפלגות שבדרך: לפיד, דרעי, בנט ומי יודע מי עוד, שכבר תפרו לעצמם חליפות פוליטיות, ייאלצו להיאזר בסבלנות, תוך כדי חירוק שיניים, יאבדו מן המומנטום שנהנו ממנו באחרונה, ויישחקו עד דק בשנה וחצי שיחלפו עד לבחירות. במציאות הישראלית מדובר באמת בהמון המון המון זמן.