"כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעית שבת לה'". סדר הדברים מעורר שאלה. וכי מיד כשנכנסו לארץ שבתה הארץ, והרי קדמו י"ד שנה של חילוק וכיבוש, וגם אחרי החלוקה, קודם עבדו שש שנים ורק אח"כ באה השמיטה.
ב'ליקוטי תורה' של בעל התניא פירש שזה בא להורות שכל עבודת האדם צריכה להיות בהכרה שהמטרה היא ההתעלות הרוחנית שבשמיטה. ודבר זה מלמד על כלל עיסוקי האדם בתחום החומרי, שהכול יהיה למטרת הקדושה. ולכן מיד בכניסה לארץ ניצבת השמיטה בראש, ואף על פי שכדי להגיע אליה יש צורך קודם לכן בעבודת שש שנים - רוחה של השמיטה מרחפת על כל שנות העבודה.
כך גם מקרינה השבת על כל ימי המעשה. נאמר בשו"ע: "ואמרו חכמים וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון אכילה ושתיה, הליכה וישיבה... כולם יהיו לעבודת בוראך". מקורם של הדברים ברמב"ם (הל' דעות פ"ג): "נמצא המהלך
שיכול אדם לעסוק שעות רבות לפרנסתו, וזמן מועט בלבד ללימוד תורה, ועדיין אפשר שייקרא שתורתו קבע
בדרך זו עובד את ה' תמיד... ואפילו בשעה שהוא ישן, כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו שלא יחלה... נמצא שינה שלו עבודה למקום ב"ה".
מספרים על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שתקפו אותו כאבי ראש עזים בזמן הכנת השיעור. הפסיק הרב מלימודו ופנה לנוח מעט, והורה לאשתו שאם יחפשוהו תאמר שהוא מכין שיעור. לתמיהתה איך תשקר, ענה לה ששינה זו היא אכן הכנה לשיעור.
הגמרא בברכות אומרת שדורות ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי, וזה וזה נתקיימו בידן. ואילו דורות אחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי, וזה וזה לא נתקיימו בידן. מפשט הדברים נראה שעל האדם להקדיש את רוב זמנו לתורה ומיעוט הזמן לפרנסה. אך הרב קוק זצ"ל פירש שהמושגים "קבע" ו"ארעי" אינם משקפים את כמות הזמן, אלא את הערך שהאדם נותן לכל דבר.
כשהתורה עומדת במרכז חיי האדם, כל עיסוקיו החומריים הופכים אף הם לדבר שבקדושה, ולכן "זה וזה נתקיימו בידם". אך אם מלאכתו עיקר, היינו שמגמת עיסוקו הוא להעצים את רכושו, אזי עיסוקיו נותרים חומריים, נטולי הוד קדושה.
מכאן, שיכול אדם לעסוק שעות רבות לפרנסתו, וזמן מועט בלבד ללימוד תורה, ועדיין אפשר שייקרא שתורתו קבע.