צביה: "ישבנו בבית החולים ושם אמרו: ירושלים נכבשה. ובבית החולים ידעו הכל כמה שעות לפני כן, כי אנחנו היינו קרובים לפיקוד. אז דיברו ככה שכובשים את ירושלים, כן כובשים... לא כובשים... אז ברגע שאמרו שכבשו את ירושלים, באופן אינסטינקטיבי כל החיילים ששכבו במטה והחזיקו טרנזיסטורים,שמו משהו על הראש. אחד שם עיתון, אחד שם את המטפחת, אחד שם את החולצה..." .
מראיינת: "חיילים לא דתיים?"
צביה: "לא. כולם. כל החובשים,אפילו כל הבחורות שמו על הראש משהו ... אז היה נראה כל-כך...פתאום ראיתי את ז
החיילים ששכבו במטה והחזיקו טרנזיסטורים,שמו משהו על הראש. אחד שם עיתון, אחד שם את המטפחת, אחד שם את החולצה
ה... משהו לשים על הראש הייתה התרגשות כזאת..."
(מתוך הספר "שיח לוחמים" בהוצאת התנועה הקיבוצית).
כיצד ניצן להבין את כיסוי הראש בעת שהודיעו על שחרור ירושלים, "אפילו הבנות שמו משהו על הראש הראש..."? מתי אנו מכסים את ראשינו ככה סתם באופן טבעי? כשנכנסים למקום מקודש, כמו בית הכנסת למשל.
נראה לומר, שבעת שחרור ירושלים מעול זרים היתה הופעה מיוחדת של קדושה, כאילו שהשכינה בכבודה ובעצמה ירדהאלינו , את זאת חששו משחררי העיר.
בירושלים, קדושה עלומה וחבויה לעיתים היא מתפרצת ועולה, וצריך אוזן קשבת ועין להביט ולראות ביפי קדושתה.
ביום ירושלים שומה עלינו להתחבר למיוחד שבעיר קדשנו, לנסות ולהבין את קסמה המיוחד, את טעמה שלא נס ליחו גם לאחר שלושת אלפים שנים.