לפי הכתוב: "ורדפו מכם חמישה מאה" החשבון הוא שהאחד ירדוף עשרים, ובהמשך התורה נאמר: "ומאה מכם רבבה ירדופו" לפי החשבון הזה כל אחד ירדוף מאה, ועל כך שואל רש"י: "וכך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו'?". ומסיק מכאן רש"י: "אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה".

לפי הכלל הזה הרי ככל שכמות לומדי התורה גדילה כך צריכה התוצאה הרוחנית להיות מקיפה יותר, וניצחון האמונה על הכפירה היה צריך יותר להראות בשטח, אך לא תמיד כך הדבר. הנה רבי יוחנן בן זכאי כשראה שהחורבן קרב ובא, בניסיונו להציל את שארית הפליטה, ביקש את יבנה וחכמיה, קומץ קטן של לומדי תורה, וממנה החל לשקם את "עולם התורה" שחרב.

ואכן בתחילת דרכו של ריב"ז האירה לו ההצלחה פנים, יבנה הפכה למרכז התורה וחכמיה למנהיגות הרוחנית של שארית הפליטה, וכך נמשך הדבר עד ימיו של רבי עקיבא, אשר העמיד תלמידים הרבה כמו שמסופר במסכת יבמות (סב ב): "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס" והנה לא זו בלבד שהכמות התורנית הגדולה הזו של רבי עקיבא לא גרמה לפריחת התורה אלא התוצאה היתה הפוכה ש"כולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם".

ורבים שואלים: הרי רבי עקיבא רבם של אותם עשרים וארבעה אלף תלמידים שלא נהגו כבוד זה לזה, והוא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", ובודאי תלמידיו התחנכו על הכלל הגדול הזה, ורוממות 'אהבת ישראל' היתה בגרונם, ואם כך כיצד בשעת מבחן לא היו תלמידיו נאמנים לדגל האהבה שאותו נשאו ברמה, ולא נהגו כבוד זה לזה? ראיתי הסבר יפה של הרבי מלובאויץ רמ"מ שניארסון (ליקוטי שיחות, ל"ג בעומר) שביאר על פי הכלל (במד"ר פר' כא): "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה", ובודאי כלל זה חל גם על תלמידי רבי עקיבא, שכל אחד ואחד השיג את תורתו של רבם לפי דרכו ודעתו, אבל כל אחד מהם לאחר שלמד החליט שהפירוש האמיתי של דברי רבי עקיבא הוא רק כפי שהוא הבין אותם, ולכן כאשר שמע שחברו מוסר את דברי רבם באופן שונה –ולפי דעתו בלתי נכון - לא היה יכול לנהוג בו כבוד והערכה, שהרי לדעתו הוא מסלף את דברי הרב בלומדו אותו באופן מוטעה, ואיך אפשר לנהוג בו כבוד.

והנה דוקא רבי יוחנן בן זכאי הוא שידע לעודד כל אחד מתלמידיו שיבקש את דרכו היחודית לפי הבנתו האישית, ועל כן אמר לחמשת תלמידיו (אבות פ"ב יג): "צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד מהם החזיר לו תשובה אחרת. האחד 'עין טובה', האחר 'חבר טוב', השלישי 'שכן טוב', הרביעי 'הרואה את הנולד', והאחרון 'לב טוב', ורק בדרך זו הצליח רבי יוחנן בן זכאי לשקם מחדש את 'עולם התורה' שלאחר החורבן כשנתן לכל תלמיד את חירות המחשבה.

ואף רבי עקיבא לאחר שראה את הכישלון של עשרים וארבעה אלף תלמידיו, בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, העמיד שבעה תלמידים וציוה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה - אתם לא תהיו כן" (קה"ר יא). כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו והמכבדת האחת את זולתה, רק היא מסוגלת להצליח.

וכמו בימים ההם גם בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה "המהפכה התורנית" של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, והצלחתה של מהפיכה זו להתמיד ולהתפתח היא מותנת רק אם לומדי התורה שלנו ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה. 

בסוף מסכת תענית מובא: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן (ומסביר רבינו גרשום: יושב באמצע) וכל אחד ואחד מראה באצבעו: הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", ואמר על כך החפץ חיים: כל נקודה במעגל נמצאת במרחק שווה מהאמצע כך הרבה דרכים יש בעבודת ה', אלא שהיום כל צדיק חושב שרק הוא בזוית העמידה שלו קרוב לקב"ה, אבל לעתיד לבא הקב"ה יפקח את עיני הצדיקים, ויראו שאם באמת ובלב תמים מבקשים ומתגעגעים אל הקב"ה, אזי כל הדרכים נמצאים במרחק שווה. וזהו לעתיד לבא הצדיקים עומדים נגדו מצדדים שונים ובתנאי שכל אחד מראה באצבעו: הנה אלקינו זה – אז מכל הצדדים ההתקרבות שווה.