בפרשתנו, לומדים אנו אודות פרשת הנזירות. מבארת התורה, כי אדם המקבל על עצמו לפרוש ממקצת הנאות החיים לזמן מה הוא ה'נזיר', ועליו חלים איסורים שונים-אסור בשתיית יין ובתספורת, ואף נאסר עליו להתקרב למתים, אף אם היו קרובי משפחתו.
מהתבוננות בפסוקי התורה, ניתן לראות כי יחסה של התורה לנזיר הינו דו משמעי.
מצד אחד, מתייחסת התורה לאדם המקבל על עצמו נזירות כאדם קדוש, אשר בחר לגלות במעשיו אידיאליות ורוממות, עד שיש לראותו כאיש מעלה, מורם מעם. "קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו". 
ישנם אנשים אשר ההגבלות הרבות אינן בונות את רוחם ורצונם הטוב, ולא רק שאין הם מתעלים על ידיהם אלא אף עלולים ליפול ברוחם
אולם מצד שני, מבקרת התורה את מעשיו ושאיפותיו של הנזיר, עד לכדי כמעט גינוי. הנזיר נקראחוטא , הואיל ובחר לצער ולהפריש עצמו מהנאות העולם, ואף מאותן המותרות וראויות לו."וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" -מסבירים חז"ל "על שצער עצמו מן היין".
ובכן, מה פשר היחס הדו משמעי לאדם הנזיר?
אכן, נראה כי קבלת הנזירות הינה עניין אישי, התלוי לגמרי באופיו ובמעלתו של האדם. ישנם אנשים אשר אישיותם תתבסס ותבנה באופן נכון דווקא ע"י הגבלות וסייגים שיקבעו לעצמם. אותם סייגים ייאלצו אותם ויכריחום להתעלות במידות, בקדושה ובמעשים טובים לתועלת עם ישראל. על כן, משבחת התורה את אותם אנשים על קבלת הנזירות, שכן מעשה זה ישרה ברכה ותועלת בפיתוח אישיותם.
אך לעומתם, ישנם אנשים אשר ההגבלות הרבות אינן בונות את רוחם ורצונם הטוב, ולא רק שאין הם מתעלים על ידיהם אלא אף עלולים ליפול ברוחם. על כן, התורה מגנה ומזהירה אדם שכזה לבל יקבל על עצמו איסורי נזירות, אלא ינהג כפי המידה הנכונה בחיים מלאים ובהנאות העולם, על פי מצוותיה ואיסוריה של תורה.