הנקודה העיקרית בפרשתנו היא חטא המרגלים.
כאשר עומד עם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל, שולח משה רבנו שנים עשר מרגלים, מראשי שבטי ישראל על מנת לבדוק את טיבה של הארץ ושל העם היושב בה. 
תלונות אלו וכפירת המרגלים ביכולת העם לגבור על האויבים בארץ יוצרות מורך לב ופחד רב בקרב העם
בשובם ממשימתם, מלינים המרגלים על טיב הארץ ומגדילים בכוחם ועוצמתם של היושבים בה: "הארץ אשר עברנו בה...ארץ אוכלת יושביה היא... ושם ראינו את הנפילים, בני ענק... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים , וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ".
תלונות אלו וכפירת המרגלים ביכולת העם לגבור על האויבים בארץ ("לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו") יוצרות מורך לב ופחד רב בקרב העם. העם מואס בעלייה לארץ, ומגיב בבכי המוני- "...ויבכו העם בלילה ההוא".
ויש לשאול, כיצד הגיעו אותם מרגלים, גדולי ישראל, לפחד כזה מאומות הארץ, אשר גרם למורך לב בעם כולו ולמאיסה בארץ ישראל נחלת ה'? נראה שהתשובה לכך נמצאת בדבריהם לעם ישראל: "...וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים ..."
כשאדם פלוני מדמה את עצמו לחגב, ממילא אף האחרים רואים אותו כך - "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". המרגלים לא האמינו בכוחם של ישראל לכבוש את הארץ וחישבו את עצמם לחלשים, דבר אשר הקרין אף כלפי חוץ, ובא לידי ביטוי ביחסם המזלזל של האומות אליהם.
כישלון יסודי זה גרר את הנפילה של כל עם ישראל, בפחדו מאויביו ומאיסתו בארץ חמדה.