בימי נעוריו היה רבי משה לייב מסאסוב לובש לעיתים עם ערב בגדים אחרים, ויוצא לזמר ולרקוד עם בני גילו. בני החבורה אהבוהו וכיבדו את דבריו, אך הוא לא פקד עליהם לעשות כדבריו.
כשנסע לניקלשבורג, ללמוד תורה מפי רבי שמלקי מניקלשבורג, ביטלו בני החבורה את משתאותיהם, כי בלעדיו לא נהנו כל כך מחגיגותיהם.
עברו שנים רבות, ויום אחד חזר לסאסוב אחד מבני החבורה, שנסע מהעיר לארצות רחוקות לשנים ארוכות. והנה, הוא שומע את האנשים ברחוב מספרים על צדיק גדול ומיוחד בשם רבי משה לייב. כששמע את השם השכיח הזה, לא עלה בדעתו שמדובר בחבר נעוריו.
החליט האיש לגשת ולראות את הצדיק, אך כשהתקרב אליו זיהה מיד, שמדובר בחברו מהעבר. הרהר האיש בליבו – 'ראה נא ראה, היאך יודע אדם זה לרמות את העולם'!
אולם, כשהציץ בפניו של רבי משה לייב, נזכר האיש שבאורח פלא, באותם לילות שהיה רבי משה לייב שוהה במחיצת חבורת החוגגים, התעלו והתקדמו מעשיהם בדרך סמויה ולא מובנת.
הרכין האיש את עצמו לפני הצדיק ואמר : "אני מודה לך רבי" (הסיפור על פי 'עשר צחצחות')
בתולדות החסידות, מצטיין רבי משה לייב מסאסוב במצוות פדיון שבויים. הוא עובר מעיר לעיר, ופודה את גופם של היהודי
זוהי דרך החינוך של דורנו, שבו הדור הצעיר מרגיש שיש לו כוחות גדולים, ולעיתים הוא נופל בפריצת גבולות, ותפקיד ההורים והמחנכים להבינו, לדבר אליו בשפתו
ם שהושלכו לבורות הכלא בידי גויים רשעים. אך בסיפור שלפנינו, הוא מתחיל את דרכו דווקא בפדיון שבויים רוחני. פודה נשמותיהם של ישראל.
גם בפרשה שלנו, פרשת פנחס, מתחיל את דרכו הארוכה פנחס הכהן - אליהו הנביא. אליהו הוא מי שגואל ומושיע את ישראל מצרותיהם הגשמיות. אליהו הוא גם מי שמשיב את לב הבנים על אבותם, פודה נשמות ישראל. בתחילת דרכו, מציל פנחס את ישראל מהמגפה המסכנת את גופם, והוא עושה זאת בכך שהוא מציל אותם מהסכנה הרוחנית – סכנת העריות.
דרכו של רבי משה לייב הייתה להידמות כביכול לחבריו, וכך כשדרכם משותפת, לרומם אותם אט אט. מבחוץ נראה היה כשווה להם, ואף כיורד עימם לדיוטא תחתונה, 'אחד מהחבר'ה', אך מבפנים שמר על רמתו הרוחנית הגבוהה, וכל מטרתו הייתה לרוממם ולקדמם. יכולתו לקדמם נבעה דווקא מכך שהיה דומה להם. כך הוא הדבר ברפואה האלטרנטיבית – 'הדומה ירפא את הדומה', וכך בתורת ישראל, בדבר שלקו בו נתרפאו, את כוח הקלקול הופכים לכוח התיקון.
בשיטים, חטאו ישראל בעריות. חטא זה שונה מכל חטאי ישראל במדבר. כל החטאים הם חטאים שבמחשבה ובדיבור. ישראל מתלוננים הרבה, אך לא עושים מאומה – מרגלים, קרח, מתאוננים. 'הכול דיבורים'. תלונות אלו מופנות בעיקר כלפי משה, מבקשים הם שיפתור להם את הבעיות, אך אין בהם את האומץ לקום ולמרוד ולעשות את אשר בליבם. גם החטא היחידי הכולל מעשה, 'חטא העגל', נובע מחיפוש מנהיג חלופי, ואכן מיד כשמשה יורד מההר, כולם נכנעים כבמטה קסם.
אולם, בשיטים קמו ישראל ועשו ככל העולה על רוחם, עשו ולא רק דיברו והתלוננו, ו"ידיו של משה רפו" (כלשון רש"י). נראה שהסיבה לשינוי הפתאומי נעוצה בכך שכאן מדובר בדור שצמח בן חורין במדבר, ולא חווה עבדות כבני דור יוצאי מצריים. דור זה הוא בעל כוחות גדולים ומרגיש שבכוחו לפעול כרצונו.
היחידי שיכול לרפות את שבר הדור הוא מי שיש לו את אותם כוחות בדיוק – פנחס. פנחס, המנהיג הצעיר, קם ואוחז באותה מידה של 'קנאים פוגעים בו', שהיא מקרה מיוחד וחריג שבו אין ממתינים לפסק של בית הדין המסודר ומתירים לקנאים לפעול באופן פורץ גבולות. אולם כאן גם ההבדל בין פנחס לבני דורו, פנחס ניגש בהתחלה למשה רבינו ומברר עימו את הדין. מבחוץ הוא נראה שווה לבני דורו, אך מבפנים כל כולו מכוון לחיזוק הרוחני ולהתבטלות לגדולי האומה.
זהו כוחו של אליהו, המשיב גם לב אבות על בנים וגם לב בנים על אבות. זוהי דרך החינוך של דורנו, שבו הדור הצעיר מרגיש שיש לו כוחות גדולים, ולעיתים הוא נופל בפריצת גבולות, ותפקיד ההורים והמחנכים להבינו, לדבר אליו בשפתו, וכך לכוון אט אט כוחות אלו למקום חיובי.