הנה הגענו לחומש האחרון בחמשת חומשי תורה - חומש דברים.
ספר זה שונה מהותית מקודמיו. בשאר חומשי התורה מופיעים דברי ה' אל עם ישראל, מצוות ה' וחוקיו, ומשה רבנו נביא האלוקים הוא השליח, המביא את דברי ה' אל העם. לעומת זאת, בחומש דברים מופיעים רק דברי משה רבנו בעצמו אל עם ישראל, בעמדם אל סף הכניסה לארץ ישראל.
בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים , אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל , בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן : בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹופֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרות וְדִי זָהָב".
מעירים חז"ל, כי חלק מן השמות המובאים בפסוק זה אינם מקומות הקיימים במציאות, שכן לא מצינו בכל מסעות עם ישראל במדבר שעברו במקומות הקרויים 'לבן', תופל וכדומה.
אם כן, שואלים חז"ל – מדוע הוזכרו שמות אלו בפסוק? ובכלל, מה כוונתו של משה בפסוק זה?
מבארים חז"ל, שכל השמות בפסוק זה הינם רמזים למקומות ומאורעות שבהם התנהג עם ישראל שלא כהוגן. בכך רצה משה להזכיר לעם ישראל, בדרך רמז, את כל חטאיו ומעשיו הרעים במסעות המדבר, ולהוכיח אותם על הכעיסם את ה' במעשיהם.
אכן, יסוד גדול מלמדנו משה רבנו בצורת אמירת דברי התוכחה לעם ישראל - את היחס הנכון והזהירות הרבה הדרושה בכבודם של ישראל.
גם בשעה שיש צורך להוכיח את ישראל על מעשיהם, אין להטיח בפניהם דברים קשים, אלא להעיר זאת בעדינות רבה, בדרך רמז, כדי שלא לבייש ולפגוע, ולו במעט בכבודם.
ויש לזכור, שמלבד כלל ישראל, יש גם את ר' ישראל.. אותו יהודי פשוט, שאף בכבודו יש להיזהר כל ימות השנה ובפרט ב
יש לזכור, שמלבד כלל ישראל, יש גם את ר' ישראל.. אותו יהודי פשוט, שאף בכבודו יש להיזהר כל ימות השנה ובפרט בימים הללו
ימים הללו, ימי בין המצרים.
*************
בשבת הקרובה נקרא את חזון הנביא ישעיהו, בסמוך ליום ט' באב. חזון פירושו, ראיה למרחוק, הצבת יעד מרכזי שלאורו הולכים, מעין עמוד אש שהולך לפני המחנה.
למדונו חכמינו ז"ל ש"באין חזון יפרע עם". כלומר- כשהתנהלות הבריות היא לעצמם, ללא נושא מרכזי שמלכדם יחד, אזי התוצאה היא, התפרטות העם, כשכל אחד "עושה לביתו".
כך היה בתקופת השופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה ". המלך הוא אותו גורם מחבר, המביא לידי ביטוי מעשי את השאיפה הפנימית שמקננת בתוך האנשים, "ליבו של העם" כהגדרת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ג') שורש חורבן הבית היה בגלל העדר החזון, שמכוחו נובעים המעשים.
שנאת החינם שפשתה בישראל הייתה גם כן עקב העדר מטרה, דגל שנשא למרומים ולאורו הולכים כולם. הערך הראשון ברוח צה"ל הוא "דבקות במשימה לאור המטרה".
ישנן הרבה משימות בחיים האישיים והלאומיים אך קודם כל יש לברר ולקבוע את המטרה, את אותו חזון שניצב בקצה האופק ואליו יש לרצות להגיע.