כשעמדו רגליהם של אבותינו למרגלות הר סיני, ניתנו להם במתנה עשרים ושתים אותיות לשון הקודש וכתריהן. כ"ב אותיות קדושות אלו של האל"ף בי"ת, הינן למעשה כוחות רוחניים עמוקים, שעל ידי צירוף של כל אחת מהן, ברא אלוקים שמים וארץ. ועל כן לכל אחת נתבצר מקום מיוחד והיגוי נפרד, ואין להזניח אף אות.

במשך הדורות ובתוקף הגלויות, הלך ונשכח אט אט ההיגוי הנכון של חלק מהאותיות, עד שבדורות האחרונים, מתוך עשרים ושתים האותיות, שרדו למרבה הצער אך ורק חמש עשרה אותיות בלבד. ההיגוי המיוחד של שבע האותיות: ה"א, וי"ו, חי"ת, טי"ת, עי"ן, צד"י וקו"ף, נכחד אצל רוב העולם אשר מבטא אותן כמו אותיות אחרות.

עד לעליית יהודי המזרח מארצות מושבותיהם, נשתמרו בפיהם רוב ככל היגויי האותיות. מאז, התהליך הקורה כאן בעשרות השנים האחרונות, הוא אבסורדי לחלוטין. במקום שהאשכנזים יאמצו את המבטא הנכון שנשכח מהם וילמדו זאת מבני עדות המזרח, קורה דבר הפוך – רוב הספרדים הולכים הלוך וחסר, כאשר הם מאמצים (אפילו בתפלה) את ההיגוי של אחינו האשכנזים, ומזניחים במודע שבע אותיות.

האבסורד זועק לשמים, עד שאפילו חכמים מבני אשכנז הרגישו בו. בתוספת ל'המודיע' (כ"א באדר א' תשע"א), כ

במקום שהאשכנזים יאמצו את המבטא הנכון שנשכח מהם וילמדו זאת מבני עדות המזרח, קורה דבר הפוך – רוב הספרדים הולכים הלוך וחסר, כאשר הם מאמצים (אפילו בתפלה) את ההיגוי של אחינו האשכנזים

ותב הרב יעקב לויפר שליט"א שנחשב לבלשן ובקי עצום בלשון הקודש, בזה הלשון: "הדובר האשכנזי אינו מבדיל בדרך כלל בין האותיות אה"ע, והוא מבטא את כולן כמו א'... מה שאומר ששלוש מתוך האותיות הגרוניות נמחקו אצלו לגמרי. בנדון זה שפר עליהם גורלם של אחינו בני עדות המזרח: מכיון שבארצותיהם דברו ערבית, בה לא נשחקו העיצורים הגרוניים כלל וכלל, הם ידעו כמעט כולם לבטא היטב את כל אותיות הגרון. אבל בארצות אירופה מתו העיצורים הגרוניים לגמרי... כאן בארץ קורה תהליך עצוב: במקום שאנו נלמד מעדות המזרח את מבטאם ונחזיר לעצמנו את אותיות הגרון, קורה בדרך כלל ההיפך: בני עדות המזרח – במיוחד אלו הלומדים בישיבות אשכנזיות – מאמצים לעצמם את המבטא האשכנזי ומתרגלים לעוות את אותיות הגרון".

ובהקשר זה, כדאי להביא מעשה שהיה במורה שרצה ללמד לתלמידיו שחייב אדם לדקדק באותיותיה של לשון הקודש. מה עשה? עמד וכתב על הלוח שש תיבות אלו: כרה, כרע, קרא, קרה, קרע, קערה, ואמר ליושבים לפניו: קראו את הכתוב. כיון שהתחילו קוראים, נאחזו המלים זו בזו וחזרו על אותה מלה שש פעמים... מיד פתח הוא את פיו וקרא. והיתה כל מלה יוצאת מפיו בקולה ובצביונה, קולה של מלה זו לא כקולה של מלה זו.

כדי להסביר את החשיבות שבהקפדה על היגוי של כל אות ואות, כותב מרן החיד"א בספרו "שם הגדולים" (ערך רבנו יצחק דמן עכו): "בהוצאת התיבות כתקנן, מעורר רוחניות ומניע כוחות האותיות המצטרפות... ועל ידי זה יתהוו אורות חדשים... בהוצאת התיבות באותיות מעורר שורשן ויתהווה כח חדש מהרכבה הנעשית בהכאת רוח חיות האותיות לפי מצב העולמות ברגע ההוא".

נתפלל שתתקיים בנו במהרה נבואתו של צפניה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג, ט).