חוג איגרוף תאילנדי - 65 שקלים לחודש לילד; חוג הזואולוג הצעיר - 45 שקלים לחודש; בלט - 60 שקלים; פילאטיס לנשים - 55 שקלים. אלו לא מחירים מלפני עשור, וגם לא מחירון החוגים באריתריאה. זוהי ישראל, 2012. המחירים לא מסובסדים על ידי המדינה או תורם פרטי - הם פשוט פרי של מחשבה נכונה והתנהלות ציבורית יעילה.
"הר ברכה" מצלצל מוכר בהקשר פוליטי: עימות בין משרד הביטחון לראש ישיבת ההסדר על רקע סוגיית סירוב פקודה הוביל לשלילת ההסדר מהישיבה. לאחרונה ביקרתי בהר ברכה, יישוב קטן ומתוק על הר גריזים, צמוד לשכונת השומרונים המרתקת ומשקיף אל נוף אלוהי - וגיליתי פיצוח מרהיב של השיטה הכלכלית.
קחו, למשל, את נושא הדיור. הנהגת היישוב גירשה את היזמים החמדנים ויזמה בנייה בעצמה: הם בדקו כמה כסף יכול להרשות לעצמו זוג צעיר לשלם במשכנתא חודשית, הכפילו בכך וכך חודשים ושנים, וניגשו עם הצעה משלהם לקבלנים בסביבה: בְּנו עשרות יחידות דיור אך אל תעברו את רף המחיר שקבענו.
התוצאה: משוואת התמחור התהפכה, מהיזם לצרכן, ומחירי הבתים נמוכים ב-40 אחוזים מכל יישוב אחר בשומרון, ועוד הרבה יותר מכל מקום אחר בארץ. כך, כשהם חוסכים את עלויות הניהול ואת הצנרת בדרך, בלי שקל ממשלתי ובלי תמיכה מהמדינה, צירפו עשרות 
לאחרונה ביקרתי בהר ברכה, יישוב קטן ומתוק על הר גריזים, צמוד לשכונת השומרונים המרתקת ומשקיף אל נוף אלוהי - וגיליתי פיצוח מרהיב של השיטה הכלכלית
משפחות חדשות רק השנה.
גם מחיר הקייטנות שם מוכיח שכשרוצים, אפשר אחרת: 270 שקלים לקייטנה בגן, 320 שקלים לילדי בית הספר. לחודש מלא. כולל שוקו ולחמנייה. איך? איזון נכון בין פעילויות-פנים ליציאות-חוץ, חיסכון בהסעות, בניית תקציב מדוקדק. מעון התינוקות מנוהל בניהול עצמאי, רזה ויעיל על ידי היישוב עצמו. המחיר הראשוני, עוד לפני הנחות לפי מפתח הכנסה, הוא כמחצית מהמחיר במעונות ציבוריים במקומות אחרים בארץ: 1,350 שקלים לתינוק. ועדיין, המעון רווחי והרווח מגולגל בחזרה להורים: הכסף העודף מושקע בשדרוג המבנים. זהו מעון שעומד בכל התקנים, כולל יחס נכון בין מטפלת למספר הילדים (200 ילדים ויותר מ-50 אנשי צוות), והוא משגשג בזכות תכנון תפעולי נכון וניהול חסכוני. הצהרונים מנוהלים ומתומחרים בסגנון דומה.
אחרי שהבינו שגם תנועות הנוער הן משאבת מזומנים, פתחו שם סניף עצמאי של תנועת נוער, שלא קשור לשום תנועה ארצית. שוב: בעיטה בצנרת ובמנגנונים המנופחים. הילדים לא ניזוקים, וההורים משלמים סכום סמלי על פעילויות. מחנות הקיץ, למשל, עלו 150 עד 180 שקלים לחניך.
ובחזרה למחירון הלא ייאמן של החוגים: במתנ"סים מפספסים בדרך כלל את השליטה במחירי החוגים כאשר מפקירים את השוק ליד החופשית ומתפתים לשיטות של מיקור חוץ. בהר ברכה רכז החוגים קובע את המחיר לשעה שישולם למפעיל, בלי תלות במספר הילדים בחוג (ככל שיש יותר נרשמים, המחיר לילד יירד), והמפעילים מתאימים עצמם למחיר המוצע. הם עדיין משתכרים יפה מאוד והחוגים מועברים ברמה גבוהה.
קשה לשמוע את הנתונים בלי לכעוס על המציאות שבה כולנו חיים. מערכת ציבורית יכולה להיטיב עם הציבור, בתנאי שאכן טובת הציבור לנגד עיניה. כשגוף ציבורי מקבל על עצמו אחריות להתעסק בקטנות - ולהשקיע מאמץ גדול יותר - התוצאה מתהלכת בגדולות.
הסיפור של הר ברכה הוא האות הקטנה שבין רווחה לרווח: במקום להקים קרן צדקה שתתמוך במשפחות ותחלק סלי מזון, הם פועלים מראש כדי למנוע מצב כזה. התארגנות נבונה של קהילה קטנה, שאינה נסמכת על שולחן הממלכה, יצרה חיסכון של אלפי שקלים בחודש למשפחה ומציאות סוציו-אקונומית טובה גם למשתכרים משכורות נמוכות.
במקום פועלת יותר מעשור תוכנית "שילובים", ובה עשרות סטודנטים שוזרים לימודי מדעים ורוח באקדמיה עם לימודי תורה בישיבה. יוצאים משם לשוק האזרחי מהנדסי בניין ואנשי מחשבים וחוקרי ביולוגיה. אפשר להניח שגם כשיהיו להם משפחות גדולות, הם לא יבקשו סלי מזון מאף אחד.
פורסם בישראל היום