שלהי יום הכפורים.
המוני המתפללים באים בהמוניהם מבתי הכנסת, עושים את דרכם ברחובות וסמטאות הערים והשכונות לכיוון ביתם, כדי לסעוד את סעודת החג בסיום הצום.
והנה, בחלוף שעה קלה בלבד, טרם הסתיימה הסעודה, כבר החלו להישמע בחלל קולות הפטישים והמסורים המלווים את בניית הסוכות לחג הקרב ובא.
לכאורה נראה קשה- כיצד ייתכן מעבר חד וניגודי שכזה בין קדושת יום הכיפורים ותפילותיו להמולת בניית סוכות החג?
אולם באמת, אין כלל ניגודיות בין השניים, לפי השקפת היהדות. הקודש והחול אינם בהכרח סותרים האחד את רעהו. אדרבה, מעשי החול צריכים להביא את הרעיונות והאידיאלים של הקודש לידי ביטוי בעולם המעשה, לתת להם לבוש והופעה בחיים הממשיים.
בעולמה של היהדות אין כמעט אמירות ודיונים מופשטים שאין להם אחיזה בקרקע המציאות, כל בירורי הרוח והעיסוק נשגבים מכוונים לפיתוח וטיפוח החיים הממשיים, בערכם הנשגב והנעלה.
התורה מדגישה בפנינו: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי " - אין אנו נדרשים להיות כמלאכים (כאלו יש הרבה בשמים), ואף לא אנשים חומריים בלבד, כי אם להיות אנשים של קודש, המופיעים ומביאים לידי ביטוי את הקדושה השמיימית בחייהם של הבריות, כאן בעולמנו זה.
אם כן, מעבר מיוחד זה בין ימי הסליחות של חודש אלול, תפילות ראש השנה ויום הכיפורים לאחיזה בפטיש ובניית הסוכה, מבטא את הקשר האמיץ בין הקודש והחול, על פי השקפת היהדות.
יתר על כן, נראה שלפי רעיון זה ניתן להבין את הציווי המיוחד על השמחה בחג הסוכות - "וְשָׂמַחְתָּ , בְּחַגֶּךָ … וְהָיִיתָ , אַךְ שָׂמֵחַ".
דווקא לנוכח המעבר בין החגים הללו, בו אנו מביאים לידי ביטוי ממשי בחיים את תכני הקודש- אנו בהחלט שמחים, שמחה יהודית טיפוסית בחיבור הקודש והחול כאחד.