שנה חלפה עברה לה. מי לא זוכר את הכאב החד שפילח את ליבנו בערב חג הסוכות בשנה שעברה כאשר בצעד נאלח הושפל ונרמס כבוד ישראל שהוא כבוד ה', וממשלת ישראל שיחררה כמות ענק של רוצחים ערבים פראי אדם נאלחים ששלחו ידם בבניו של הקב"ה ובאכזריות נוראה שפכו דמם כמים.
אך לצד הכאב על ההשפלה, הייתה תחושת שמחה והקלה שסוף סוף אחרי חמש שנים בשבי איום ונורא משתחרר לו השבוי גלעד שליט. כולנו דאגנו לו בכל ליבנו. לא הסחנו דעת ממה שעובר עליו כאשר הוא שבוי אצל חיות הטרף הפלסטינצאיות.
התפללנו בכל מאודינו שיזכה לחזור לחיק משפחתו. במשך חמש שנותיו של גלעד בשבי, נכמרו רחמינו עליו בכל לב. צמרמורת וחלחלה עברו בנו כאשר העלינו בדמיוננו מה עלולים אוייבינו הארורים לעולל לו.
בספרו ליקוטי מוהר"ן, מלמד אותנו רבי נחמן מברסלב כלל יסודי: “איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר ולקשר את עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב לה' יתברך ע"י אותו הדבר". בכל מה שעובר על האדם במשך ימי חייו, יש אופן של הסתכלות נכונה, איך מתקרבים לה' ע"י מאורע זה. נכונים הדברים גם לגבי המושג שבי. שלילת חירותו של האדם היא הדבר הנורא ביותר עלי אדמות. והנשמה שלנו, בטבעה צמאה היא לחן אמיתי.
יש כל כך הרבה חן בלימוד התורה, כל כך הרבה מתיקות בתפילה. כל עוד לא זכינו להרגיש את הכיסופים האדירים של נשמותינו לדבקות בה' ולנתב את חיינו על פי רצון אבינו שבשמיים, הרי שהנשמה שבויה ועשוקה. עלינו לשחרר את הנשמה השבויה. כל כך הרבה נשמות שבויות יש היום בעם ישראל, סובלות סבל איום ונורא בהיותן ניזונות מהמחשב מהמדיה ומהתשקורת. החן האמיתי של היהדות נפל, כאילו יש אצל התרבות המערבית איזה שהוא חן. והחן השקרי הזה מתעתע בנו, ושובה את נשמותינו.
הלוואי והיינו בני חורין אמיתיים, יוצאים מהסבל הנורא וממועקת הנשמה הכבולה בשבי המסך המבדיל ביננו לבין אבינו שבשמיים! כמו שיש השבי הגשמי שהוא סבל בל יתואר, כך גם יש השבי הרוחני כאשר יהודי שבוי בחן של שקר של תעתועי העולם הזה. זהו חלק מהלקח שעלינו להמחיש לעצמינו כשנזכרים במועקת השבי. והלוואי נצא כולנו לחירות עולם, ויתקיים בנו הפסוק "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי".