הנצי"ב מוולוז'ין בהקדמת פירושו 'העמק דבר', מביא את דברי הגמרא שחומש בראשית נקרא ספר הישר מפני שהאבות שקורות חייהם מתוארים בספר, נקראו ישרים.
ושואל הנצי"ב: מדוע בחרו חז"ל דווקא את מידת הישרות כזו שמאפיינת את אבות האומה? הרי בוודאי שהם היו גאונים וצדיקים ומעוטרים בעוד מידות נפלאות.
תשובתו היא זו: אמת שגאונות וחסידות הן תכונות חשובות, אך הבריח התיכון שחורז את כלל המידות היא מידת הישרות, ומבלעדיה אין להן קיום כלל ועיקר. ומביא כדוגמא את אנשי בית שני שהיו צדיקים וחסידים ויודעי תורה, אך מפני שחסרה בהם מידת הישרות חשדו בכל מי שאינו נוהג כמותם, שהוא צדוק ואפיקורוס ובאו ע"י כך לידי שנאת חינם ושפיכות דמים!
ומוסיף ואומר שם שהקב"ה לא סובל צדיקים שכאלו, ומשום כך הביא לחורבן בית המקדש השני.
מפני שכולנו חפצים בטובתו של עם ישראל, נראה נכון לענ"ד לשוב וללמוד את דברי הנצי"ב הללו ולראות עד כמה נכונים היו לשעתם ושמא אף לימינו אלו?