"ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך"(ישעיהו מט). הגמ' בברכות רואה בדברים אלה דו שיח בין כנסת ישראל לקב"ה. "אמרה כנס"י: הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמר לה "גם אלה תשכחנה" (מעשה העגל שאמרו "אלה אלהיך ישראל"-רש"י). אמרו לפניו: רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. א"ל "ואנכי לא אשכחך" (שנאמר בו אנכי ה' אלקיך-רש"י).
האם אין משוא פנים בדבר, שהקב"ה שוכח חטא העגל ולא שוכח מתן תורה?
חילוק יש בין דבר הקדוש בקדושת הגוף, לדבר הקדוש בקדושת דמים. קדושת הגוף היא קדושה בעצם, כגון קרבן ותרומה, וע"כ אינם מאבדים מקדושתם כשמשתמשים בהם לצורך חולין. לעומת זאת, דבר הקדוש בקדושת דמים מתחלל ע"י שימוש לצרכי חולין, משום שהקדושה רק אופפת אותו מבחוץ, וע"כ בקלות נפגמת הקדושה.
ישראל קדושים קדושת הגוף, וע"כ "אעפ"י שחטא, ישראל הוא". אפי' חטא עבודה זרה נבחן אצלם כדבר חיצוני ומ
ניתן היה לחשוב שנותק הקשר עם הקב"ה. אך אנו קוראים מיד "בראשית ברא אלקים", ואמרו "בשביל ישראל שנקראו ראשית-"קודש ישראל לה' ראשית תבואתה"
קרי, ואילו מתן תורה נחשב לדבר עצמי שאין לו הסרה. כך דרשו חז"ל עה"פ "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", שזה סותר לכאורה את הנאמר בפעור הנצמדים לבעל פעור". אלא צמיד הוא דבר הניתן להסרה, ואילו הדבקות בה' היא ממשית ובלתי ניתנת להפרדה.
אמרו במדרש: משל למלך שגירש את אשתו. הלך לזהבי וצוה עליו לעשות לאשתו תכשיט. שמע אוהבו של המלך, הלך למלכה ואמר לה, אל תיראי, כי המלך ודאי יחזירך, כי אנכי שמעתי שאמר לזהבי לעשות לך תכשיט. כך ירמיהו מוכיח את ישראל ואומר מצפון תפתח הרעה וגו'. ומפסיק באמצע ואומר "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך... קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". לימדונו חז"ל שישראל הם כתרומה ואי אפשר שיתחללו ע"י חטא, כשם שתרומה אינה מתחללת.
ובזה אנו נועצים סוף התורה בתחילתה. "ולכל היד החזקה... לעיני כל ישראל", דרשו חז"ל על שבירת הלוחות, וניתן היה לחשוב שנותק הקשר עם הקב"ה. אך אנו קוראים מיד "בראשית ברא אלקים", ואמרו "בשביל ישראל שנקראו ראשית-"קודש ישראל לה' ראשית תבואתה".
וכך נאמר בפיוט לחתן בראשית: "על זה מתכיפים השלמה להתחלה בתדירה, כדי שלא ירגיל בעם זו לשקרה". היינו, שמחברים סוף התורה לתחילתה, כדי שלא ישקרו במעלת ישראל המכונה "עם זו יצרתי לי".
דוק ותשכח: רש"י סיים פירושו במילה "ששברת", והוא בגי' "בראשית ברא אלקים" (1202).