חז"ל אומרים שכאשר אדם מגיע לשבת, עליו לראות את עצמו בשלמות, כאילו כל מלאכתו עשויה. כלומר, אף על פי שאדם נמצא באמצע מלאכתו, ואין היא שלמה מצד עצמה, עליו לראותה כאילו היא נשלמה. יש מקום לומר שהדברים נכונים הן בגשמיות והן ברוחניות.
כיצד ייתכן הדבר? כיצד ניתן לראות בית ללא תקרה ואינסטלציה כבית שלם? זוהי קושיה של ימות החול. השבת אינה מתבוננת על התועלת של עולם החול ועל התהליכיות שבו, אלא על השלמות הפנימית העצמית מצד הגילוי האלוקי שבכל נברא, ולכן הבית שלם כמות שהוא.
אמנם מצד ימי החול יבואו עוד ימי חול, ותהליך הבנייה יימשך, ובכל זאת, מצד נקודת המבט של השבת, כל העניינים שנמצאים באמצע תהליך התהוותם, גם הם שלמים מצד עצמם. רבותינו דורשים "אשר ברא אלוקים לעשות", שהקב"ה ברא את העולם בשביל 
מנקודת מבט של עולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, גם מה שלא הושלם - אין בו חסרון
שאנחנו נמשיך בעשייתו ושכלולו, ובכל זאת, כשמגיעה שבת אנו טועמים מעין העולם הבא.
בעולם הבא אין עוד מה להוסיף, ומה שנעשה הוא שלם מצד עצמו. מנקודת מבט של עולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, גם מה שלא הושלם - אין בו חסרון. בעולם הבא מתגלה שגם הטוב וגם הרע, לרבות מה שלא סיים את תפקידו, כולם שייכים לעולם שכולו טוב. גם החלקי מתגלה בשלמותו, כיוון שהחלקיות של הנברא לעולם היא שלמותו. הקב"ה ברא בריות שונות זו מזו, עליונות ותחתונות, גדולות וקטנות, ושלמותן באה לידי ביטוי בכך שכל אחת נשארת בתפקידה ומעלתה.
ישנה שלמות של בריה בגודלה הקטן. לכן בעולם הבא, גם כאשר רשעים בגיהינום, זוהי שלמות. וכן בעת הבציעה על הפת עדיפה פת קטנה ושלמה, מאשר פת גדולה שאינה שלמה.
בשבת הכול נהפך להיות שלם, גם הקטן והחלקי, אחד המרבה ואחד הממעיט, וזוהי הבחינה של העולם הבא המתגלה בו. גם השמים יצאו כל הזמן אל הפועל ולא סיימו את השתלמותם, ורק בשבת הגיעו לשלמות- "ויכולו השמים". קל וחומר צבא השמים והארץ, עד יתוש, עד רמש, עד הברייה הכי שפלה, שלא הגיעו לשלמותם, אלא בשבת. מכאן אנו למדים שכאשר אדם מקבל את השבת, עליו להיות קשוב ל"ויכולו השמים", לכך שהוא חלק מצבא השמים והארץ ולכן הוא שותף בברייה שנעשית שלמה. "ויכולו", כאילו כל מלאכתו עשויה.
(באדיבות ישיבת ההסדר ברמת גן www.yrg.org.il)