משום מה, רווחת במחוזותינו המגמה, להציג את דמויות גדולי ישראל, כמי שאינם יכולים לטעות לעולם. כל טעות וחולשה של מנהיג עדה, נתפסת כערעור הלגיטימיות שלו, ותלמידיו מנסים לתרץ את רבם בתירוצים שונים ומשונים.

ובכן, כל נסיון להציג כך את הדברים, בשקר יסודו. כל המסתובב בין ברכי מאורי הדור, יודע שלא פעם מצהירים הם על עצמם בעל פה או בכתב שטעו בדברים מסוימים.

אלא מה? ההבדל בינינו לבינם, שטעויותינו מרובות כגרעיני הרימון, ושלהם – כגלעיני הלימון. בכוונה דייקו הקדמונים ואמרו "אשרי מי ששגגותיו מועטות", ולא "אשרי מי שנקי משגיאות", שכן אחד מחוקי הבריאה שטבע ה' בעולמו, שמצודתה של הטעות תהיה פרושה לפני כל ילוד אשה, וכל האדם כוזב.

אם תנאים ואמוראים הכריזו על עצמם או שהכריזו אחרים עליהם שטעו (ראה למשל עירובין נ"ב ע"א ופסחים פ"ח ע"ב), ודאי שהבאים אחריהם יכולים לטעות! מי שיחקור אחר תולדות עמנו, ימצא שלא היתה דמות אחת שנאמר עליה שלא טעתה מעולם! היה מי שאמר על אחד מצדיקי הדור הקודם שהיה "אַל-טעותי כמו משה רבנו", ושכח שהתורה מעידה ארבע פעמים על משה רבנו ששגה (במדרגתו, כמובן) במי מריבה. ולולי דמסתפינא אמינא שעצם תפיסה זו חלחלה למקומותינו מהשפעות זרות מחוץ ליהדות. וד"ל.

מה שבטוח הוא שכלפי מלאכי עליון, לא שייך כמובן המושג "טעות", ואין צריך לומר כלפי בורא העולם. אם כן, מה מאוד יש להתפלא, שלאחר בריאת האדם שעליה נאמר "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), עוד באותו יום  חזר בו הקב"ה ואמר "לא טוב היות האדם לבדו", כביכול ניחם על מעשיו שאמר עליהם "טוב מאוד"? ההוא אמר ויתנחם?!

בתמיה זו התקשה הגאון רבי יהודה חלאווה בנו של מהר"ם חלאווה זצ"ל בספרו "אמרי שפר", והוא מיישב שח"ו לומר ששינה הקב"ה דעתו, אלא שגם בתחילה היה בדעתו כי לא טוב היות האדם לבדו, אלא שמהלך זה נעשה על ידי הקב"ה בצורה מכוונת, כדי "ללמד ענוותנות לגדול שעשה איזה דבר וצריך תקון, שיחזור בו ויאמר 'לא טוב'".

ומה נענה אנו אזובי הקיר?!

ברוב אהבתו את האמת, לא חשש הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל להודות על האמת אפילו בפני מי שקטן ממנו, ואפילו בפני ילד.

בהזדמנות כלשהיא, התארח בביתו, נער כבן שתים עשרה בשם ינון חדאד, יחד עם אביו רבי חי חדאד זצ"ל מג'רבא. רבי מצליח ישב בחביבות עם הילד ופלפל עמו בדברי תורה. ראה הרב כי הילד יניק וחכים והתעניין: "באיזו מסכת עוסק אתה בני?". "במסכת ביצה" ענה הילד. הציע הרב לפניו דיבור תוספות אחד וביקשו לבארו.

עיין הנער, והחל לומר את דעתו. שמע רבי מצליח את הדברים, ואותות הפתעה נכרו על פניו. לפתע נעמד ואמר באמת וענוה שאין כמותם: "יפה האמת יותר מכל! זה עתה עלי למחוק מספר דפים שכתבתי בביאור התוספות, דבריך האירו לי נקודות חדשות ונכונות יותר!".