בפרשתנו, בעקבות חטאי האנושות, מביא הקב"ה מבול על הארץ המכלה את כל האנושות והחי על פני האדמה, מלבד נח ומשפחתו ומבחר מבעלי החיים.
אכן, בתחילת הפרשה מגלה התורה את הסיבה בגינה שורד דווקא נח את המבול: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ".
אולם נחלקו חז"ל במידת צדקותו של נח. יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח, אך יש שדורשים אותו לגנאי- "לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
ובכן, איזה פגם מצאו חכמינו במידת צדקותו של נח?
נראה כי אמנם היה נח טוב לשמים ולבריות, עשה את שנדרש ממנו ודאג היטב להגנת משפחתו, אך צדקותו זו נשארה בחלקתו הפרטית בלבד.
כאשר אומר הקב"ה לנח:קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ " – אין אנו שומעים התייחסות כלשהי ממנו. הוא משלים עם הגזירה ואין בו כל שאיפה ורצון להניא את הדור מדרכו הרעה ולהציל בכך את העולם כולו מהשחתה.
בעולם החסידות קוראים לצדיק שכזה –"צדיק בפרווה ", כלומר- שצדקותו נותרת בד' אמותיו בלבד, ואיננו חש את אחריותו להשפיע ולהטיב לעולם כולו.
לעומת נח, בפרשה הבאה פוגשים אנו את אברהם אבינו-אבי האומה הישראלית, שביסוד פעולותיו הרבות למען הכלל עומד הרצון להטיב לכל ולהאיר את אור האמת לעולם כולו. לדוגמא, כשמודיע לו הקב"ה על רצונו לכלות את אנשי סדום, הוא טוען לטובתם כלפי בורא העולם: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!.. חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?!"
ואנו, תלמידי אברהם אבינו, ירשנו תכונה כללית זו ומחויבים להביאה לידי ביטוי בחיינו, שתהיה בהם אכפתיות גם לנעשה במעגלי החיים הרחבים יותר מד' אמותינו.