"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".
מבאר רש"י שהיה זה בשבעה עשר בחשוון לדעת רבי אליעזר. שני תאריכים בחודש הבאים בזה אחר זה, מציינים שני עניינים הקשורים למים. הראשון בפרשת נח, והשני בתאריך שלעולם יבוא בשבוע שאחרי פרשת נח.
לא בכדי באים שני התאריכים בסמיכות. מעיקר הדין היה על הצבור להתחיל לבקש על הגשמים ביום התחלת הזכרת הגשמים בשמיני עצרת, אך מפאת עולי הרגלים נדחתה הבקשה בשבועיים, כמפורט במסכת תענית. מהו אם כן הקשר בין מי נח לבקשתנו על הגשמים?
יש להבין את השינוי בניסוח של התורה לשני כתובים בפרשה. תחילה מבארת התורה, "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (ז,יב). אך בהמשך אומרת התורה "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ" (יז). מה בין גשם למבול? מבאר רש"י: "כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול".
הרי לנו שגשם יכול להיות לברכה ויכול להיות גם להפך. כך מלמדת הגמרא (ר"ה יז). אם נגזר על צבור שירדו גשמים בשפע, אך לאחר מכן סטו הצבור מדרכם, הרי שהגשם שהיה אמור להיות לברכה יהיה להפך. הקב"ה יוריד במצב כזה את הגש
נמצאנו למדים שהגשם הוא אינדיקציה למצב העם. כך מפורש בפרשה שניה של שמע. "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ". אך לעומת זאת, "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם ... וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". ואף אם נגזר על הצבור שפע של מטר בחג המים, עלולים הם לא להיות לברכה כאמור.
ם במקומות שאינם נצרכים כמו על הים או במדבר, או בזמנים לא נצרכים. וכן לאידך גיסא, אם נגזר על צבור מיעוט גשמים ותקנו את דרכם, הרי שיורידם ה' בכמותם המועטת על המקומות הנצרכים להם ובזמנם.
נמצאנו למדים שהגשם הוא אינדיקציה למצב העם. כך מפורש בפרשה שניה של שמע. "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ". אך לעומת זאת, "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם ... וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". ואף אם נגזר על הצבור שפע של מטר בחג המים, עלולים הם לא להיות לברכה כאמור.
חג המים הוא חג הסוכות כידוע. "בשלושה פרקים העולם נידון בפסח ... ובשבועות ... ובחג נידונים על המים" (ר"ה טז). הרי שאירועי חודש תשרי באים לפנינו בתורה בפרשיות בראשית נח. אדם הראשון נברא בראש השנה כדי להמליך את ה' למלך. עד כה היה ה' למלך על הבהמות והחיות, אך מעתה יש אדם שיכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים.
באותו היום אכלו האדם ואשתו מעץ הדעת ונקנסה עליהם מיתה. הרי שמקבלת עול מלכות שמים באה ירידה של אי ציות לדבר ה'. יום הכיפורים הוא יום סליחה וכפרה על חטא העגל, שהוא הגלגול הלאומי של חטא הדעת הפרטי. שהרי בסיני פסקה מישראל זוהמת נחש, ומיד שבו וטעמו מהעגל. נמצא שיום הכיפורים הוא כפרה על חטא הדעת.
סוכות הוא יום הדין על המים, המלווה בניענועי ארבעה מינים לארבע רוחות השמים, ובניסוך המים על המזבח. לכן רק בשמיני עצרת מזכירים גבורות גשמים, ונמנעים מהזכרת גשמים בחג עצמו, כדי שלא נהיה כאותו עבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. אם פרשת בראשית היא סיכום לאירועים מראש השנה עד סוכות, פרשת נח מלמדת על קול ה' על המים. יום הדין על המים נותן את הזכרת גבורות גשמים מיד בתום החג.
"קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים". ניתן לפרש את הכתוב בשניים: 'קול ה' על המים' בבריאה הראשונה "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". לעומת זה 'ה' על מים רבים' בבריאה השניה שאחרי המבול. כך חותם המשורר בתהילים שם (כט) "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב וַיֵּשֶׁב יְהוָה מֶלֶךְ לְעוֹלָם". כשם שרוח אלקים מרחפת על המים בבריאת יש מאין, מרחפת רוח אלקים על מים רבים בבריאת יש מיש.
מכאן לתפיסה הישראלית, כפי שבאה בפי משה בנאומו האחרון, השם בפי ישראל את המילים הקשות – "בְּשִׂ
על כך משלו חכמים את משל שני בני המלך המקבלים מאביהם שתי שדות. האחת שדה שלחין והשניה שדה בעל. ברור לכל שאת שדה השלחין יעניק המלך לבן האהוב. לכן לא ברור לישראל מדוע נותן המלך לבנו האהוב את שדה הבעל של ארץ כנען נְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים א). טענת ישראל מלמדת על ההבנה, שאין מקום לעם בארץ השותה מי גשמים. יש להשאיר את ישראל במצרים, בדלתא של הנילוס, בסהר הפורה של שדה השלחין, ולא לתת להם שדה בעל ארצישראלי.
על כך משלו חכמים את משל שני בני המלך המקבלים מאביהם שתי שדות. האחת שדה שלחין והשניה שדה בעל. ברור לכל שאת שדה השלחין יעניק המלך לבן האהוב. לכן לא ברור לישראל מדוע נותן המלך לבנו האהוב את שדה הבעל של ארץ כנען (רש"י דברים שם).
תשובת התורה מלמדת את העם את ההבדל. רצון ה' שישראל ישבו ב"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". מפלס הכנרת תלוי במצב הרוחני של העם. עיני ה' בארץ, מלמדות על הגיאוגרפיה הרוחנית של ארץ ישראל. הדין על המים תלוי בעבודת ה'. מי הכנרת הם מדד ל- 'והיה אם שמוע תשמעו'.
אחר הדברים האלה ניתן לומר שבהקדמת קריאת פרשת נח לשאלת הגשמים בארץ ישראל, נזכרים בירידת הגשמים בדור המבול, שתחילה ירדו כגשם לברכה, אך משלא הביאו לשינוי בתודעת הדור, הפכו למבול. ארץ שלא גושמה ביום זעם כדברי יחזקאל הנביא (כב), היא ארץ ישראל שלא נשטפה במי המבול. את עלה הזית הביאה היונה מארץ ישראל.
זוהי הארץ שעלה של זית בסמלה מלמד על מרירות מחד, אך על יצהר מאידך. יש מתח בין הזית לשמנו. את המר יש להפוך למתוק. זו משימה ארצישראלית, שמלמדת על מבול שהתחיל בגשמי ברכה, והסתיים בבשורה שמרירות עצמאית טובה ממתיקות משועבדת. משימה שתפקידה לזכור ולהזכיר, שגשמים הם גבורות אלוקיות, הבאות מעיני ה' אל הארץ המצפה להם, ושהכל תלוי ביושבים עליה.