סופו של סיפור קפקאי
סופו של סיפור קפקאי

את פרשת הקרב על כתבי פרנץ קפקא ועזבונו הספרותי של מקס ברוד, שהוכרעה בבית המשפט השבוע, קשה לדחוס במסגרת המצומצמת של טור זה.

הספר שבוודאי ייכתב על אותה פרשה, שספק אם נאמרה בה המילה האחרונה, עתיד להיות רחב יריעה. העלילה מקיפה (לפחות עד היום) כמאה שנה - מאז שהסופר היהודי-צ'כי ציווה על ידידו מקס ברוד לשרוף לאחר מותו את כל כתביו, ועד לפסיקה שנתנה השבוע שופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, טליה קופלמן-פדרו, כי הכתבים שסירב ברוד לשרוף, או לפחות מה שנותר מהם, יועברו אל הספרייה הלאומית בירושלים.

בתווך עומדים שואה ותקומה, דרמה ספרותית גדולה, מיליוני דולרים ותככים בינלאומיים. ולבסוף ניצבות שתי כספות, אחת בתל אביב והשנייה בציריך, שעל תכולתן מתקיים מאבק זה למעלה מארבעים שנה. וכשייפתחו בקרוב, במצוות בית המשפט, ייתכן ויתגלה כי האוצר שבתוכן נשדד כבר לפני שנים.

השופטת קופלמן-פרדו דנה בתיק בקיומן של כמה וכמה צוואות שניתנו במשך מאה השנים האחרונות. אחת מהן ודאי שלא קוימה. היתה זו צוואתו של קפקא עצמו. "מקס יקירי, הנה משאלתי האחרונה", כתב הסופר הנודע לחברו מקס ברוד בפתק שהשאיר אחריו: "כל מה שיימצא בעיזבוני (בארון הספרים, בארון הבגדים, בשולחן הכתיבה בין בבית בין במשרד, או שנתגלגל למקום אחר ותמצא אותו) -  בצורת יומנים, כתבי יד, מכתבים שלי ושל אחרים, ציורים וכן הלאה, יש לשרוף בלי לקרוא ובלי להותיר שריד. וכך גם כל דבר כתוב או מצויר המצוי אולי בידיך או בידי אחרים, אשר מהם תבקש בשמי להחזירם. מי שיסרב להחזיר לך מכתב, צריך לפחות להתחייב לשרוף אותו בעצמו. שלך, פרנץ קפקא".

ברוד, שהיה מודע לאוצר התרבותי הכלול בתוך עזבונו הספרותי של קפקא (שרק חלק זעיר מכתביו התפרסם בחייו), סירב לבקשתו האחרונה של הסופר והציל את הכתבים. בתיאום עם משפחתו של הסופר הוא שמר את כתבי קפקא אצלו והחל לערוך ולפרסם אותם, כשהוא מגיש מעת לעת דין וחשבון למשפחה. כשכבשו הנאצים את צ'כוסלובקיה נמלט ברוד היהודי ועלה ארצה עם רעייתו ועם מזוודה אחת ובה כתבי קפקא.

כאן בארץ, במשך למעלה מעשרים שנה ועד למותו, עסק ברוד בעריכה ובפרסום כתביו של ידידו, כשהוא מאפשר גם לחוקרים אחרים לעיין בכתבי היד. סמוך לעלייתם ארצה נפטרה רעייתו של ברוד, והוא לא נישא שנית ונותר ערירי. מערכת יחסים קרובה ביותר נרקמה אז בין ברוד ובין מזכירתו האישית, אילזה אסתר הופה. מהמסמכים הרבים והעדויות שנפרשו בדיונים המשפטיים על צוואתו של ברוד מתקבלת תמונה לפיה במשך שנים רבות דנו ברוד ומזכירתו בחלקה של הופה בעיזבון הספרותי של ברוד (סופר חשוב כשלעצמו) ובעיזבונו של קפקא.

במסמכים שהוצגו יש כתבי מתנה בהם מעניק ברוד להופה, כמתנה בחייו, חלק מהאוצר הספרותי - כולל זה של כתבי קפקא, שזכיותיו הקנייניות של ברוד בהם אינן ברורות כלל. לאחר שנים הוא שב והעניק לה כמתנה את אותם אוצרות. במקביל נכתבו צוואות שונות בהן הוא מצווה לה לאחר מותו את הזכויות בעיזבונו הספרותי ואת השליטה על אוצרות הרוח שבהם. ההרגשה העולה משלל המסמכים אינה נוחה.

נראה כאילו הסופר הקשיש הוטרח שוב ושוב להבטיח את זכויותיה של מזכירתו, כאשר הוא מנסה להעניק לה את הזכויות הכספיות אך גם להציל את נגישותו של הציבור לכתבים ואת הטיפול המקצועי בהם. שני דברים ברורים עולים מצוואותיו של ברוד. האחד, עזבונו הספרותי אמור להגיע בשלמותו לספרייה ציבורית מכובדת, ומוטב שזו תהיה ספרייה ישראלית. השני - הוא חושש מטיפולן של שתי בנותיה של המזכירה הופה בגורל העיזבון.

בשנת 1968 נפטר מקס ברוד בישראל והוא בן שמונים וארבע שנים. מזכירתו הופה נפטרה לפני ארבע שנים, ארבעים שנה אחריו. במשך ארבעים השנים האחרונות נעלו הופה ובנותיה את הכתבים בכספות בארץ ובעולם, לא הניחו לחוקרי ספרות והיסטוריונים גישה לכתבים החשובים של ברוד וקפקא, ואף הציעו חלק מאוצרות הספרות למכירה פומבית. אחד מכתבי היד שהוברחו מישראל ונמכרו לספרייה גרמנית היה כתב היד של 'המשפט', ספרו המפורסם של קפקא. על פי פרסומים, ממשלת גרמניה, שחקנית ראשית בפרשה, שילמה להן עבור כתב היד שני מיליון דולר. עתה, משקבעה השופטת כי את יתרת האוצר הספרותי יש להפקיד בספרייה הלאומית, נותרה השאלה מה עדיין נותר בו.

השופטת מתחה ביקורת על חברת החשמל. גוש עציון. צילום: פלאש90

 גולל ספרים ומגלגל כספים

מתפלל צעיר בבית הכנסת במושב ברוש ביקש לבחון ספר תורה שהוכנס זה מכבר לבית הכנסת. הוא פתח את ארגז הספר, ויחד איתו פתח גם תיבת פנדורה. כתב האישום שהוגש השבוע נגד האיש המכהן כרב בית כנסת במושב, מגולל עלילה שגם כותב פארסות מוכשר במיוחד היה מתקשה להעלות על הדעת. על פי האישום, לפחות במשך השנתיים האחרונות עבד רב המושב במכירה פיקטיבית של ספרי תורה, ובמקביל עשה מאמצים נמרצים וקומיים ממש כדי לנסות ולחפות על מעשיו.

הרב, שהיה גם סופר סת"ם, מכר בשנת 2007 לגברת אוחנה ספר תורה תמורת 80 אלף שקלים, וב-2008 מכר ספר תורה למר קדוש תמורת 65 אלף שקלים. נראה כי אלו היו הספרים האחרונים שכתב. בשנים הבאות לא נותר לו זמן לזוטות שכאלו. במרץ השנה הוא הוציא מתוך הארגז (של הספר הספרדי) של קדוש את הגווילים ומכר אותם תמורת עוד 65 אלף שקלים למר פחימה.

כעבור מספר שבועות הוא פנה אל פחימה וביקש לקחת למספר שבועות את הגווילים לצורך הגהה ותיקונים. פחימה הסכים והרב נטל את הגווילים (של קדוש) ומיהר למכור אותם גם למר שושן, הפעם תמורת 80 אלף שקלים. כעבור מספר שבועות, כשפחימה לחץ לקבל את הגווילים בחזרה, פנה הרב-הסופר לשושן וביקש ממנו לתקן את הגווילים שמכר לו. הוא לקח את הגווילים והחזיר אותם לפחימה. אבל אז החל כמובן שושן ללחוץ שיחזיר לו את הגווילים. בצר לו פנה האיש אל ספר התורה של הגברת אוחנה, הוציא ממנו את הגווילים והעביר אותם לשושן.

את ארגזי ספרי התורה השדודים של גברת אוחנה ושל מר קדוש הוא מילא בבריסטולים, כדי שאי אפשר יהיה להרגיש במגע שהם ריקים. כשידע כי הספר של מר קדוש עתיד להיות בשימוש, לקח גווילים מספר אחר בארון הקודש במושב ברוש והעביר אותם לארגז של קדוש. אחרי שקראו בספר לשמחת ליבו של קדוש שב הרב-הסופר, נטל את הגווילים והחזיר אותם למקומם, ותחתיהם החזיר לארגז הספר של קדוש את הבריסטולים.

תאמינו או לא, זו רק אחת משש פרשיות דומות המתוארות בכתב האישום. במשך השנתיים האחרונות היה עסוק סופר הסת"ם ממושב ברוש במכירתם של ספרי תורה שכתב בעבר, כשהוא מלהטט בין ארונות הקודש וגורף לכיסו מאות אלפי שקלים. אך ככל שהזמן עבר וספרי התורה נמכרו שוב ושוב, הלכה המשימה והפכה למורכבת יותר. נוצרו עוד ועוד ארגזי ספרים ריקים, שביניהם הועברו אותו מספר מצומצם של גווילים. העניין הפך קשה עוד יותר כשאת אחד מהגווילים מכר הסופר ושלח ליהודי מספרד. הארגזים רק הלכו ורבו והגווילים שהועברו ביניהם התמעטו.

לפחות באחת הפעמים נאלץ הסופר לשאול או לשכור למספר שבועות גוויל כתוב מסוחר תשמישי קדושה. בימים כתיקונם הוא שלף גווילים מהארגזים בארון הקודש של המושב והעביר אותם לארגזים ריקים בבתי כנסת בערים אחרות. במגרשו הביתי במושב הוא זה שקבע באילו ספרים יקראו, ודאג כי בכל פעם שיפתחו ספר לא ימצאו אותו ריק. אלא שכאמור, בחג האחרון נפתח אחד הספרים שלא כמתוכנן. בעקבותיו מיהרו המתפללים לפתוח את כל הספרים, וגילו שבשבעה מהם הארגזים נותרו ריקים. הגווילין פרחו באוויר. 

 גם למתנחלים מגיע חשמל

מאבק עיקש של תושבי גוש עציון בחברת החשמל מתחיל לשאת פרי. לאחר יותר משנתיים של דיונים משפטיים אישרה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דרורה פלפל, את הגשתה של תביעה ייצוגית מטעם 512 תושבי גוש עציון, בשל שיבושים תדירים בזרם החשמל שמספקת החברה לתושבי הגוש.
במשך השנתיים האחרונות היה עסוק סופר הסת"ם ממושב ברוש במכירתם של ספרי תורה שכתב בעבר, כשהוא מלהטט בין ארונות הקודש וגורף לכיסו מאות אלפי שקלים. אך ככל שהזמן עבר וספרי התורה נמכרו שוב ושוב, הלכה המשימה והפכה למורכבת יותר. נוצרו עוד ועוד ארגזי ספרים ריקים, שביניהם הועברו אותו מספר מצומצם של גווילים

בתחילה ניסתה החברה לחמוק מדיון בנושא בטענה המקדמית כי חוק הגנת הצרכן וחוק התובענות הייצוגיות לא חל בשטחי יהודה ושומרון. השופטת פלפל קבעה לפני כשנתיים כי החוקים הללו חלים באופן פרטני על התושבים היהודים באזור.

עתה קבעה השופטת פלפל כי סיכוייה של התביעה טובים. במהלך הדיונים הסתבר כי אמת המידה לפיה חברת החשמל עצמה מפצה צרכנים היא כאשר השיבושים באספקת החשמל עולים על פי 3.5 מממוצע השיבושים ברשת החשמל הארצית. על פי עדות איש חברת החשמל בבית המשפט, לפחות בשנת 2010 ענו השיבושים בזרם החשמל של הגוש על הקריטריון הזה.

הדרך עד לפיצוי תושבי הגוש בידי החברה עוד ארוכה, אך התובעים יכולים לרשום לעצמם לפחות הישג משמעותי אחד. בהחלטתה קבעה השופטת שאף על פי שמוקדם לקבוע את תוצאות המשפט, הרי "כל שאני יכולה לקבוע בשלב זה הוא שמתן שירות נאות והולם... לא עמד בראש סדר העדיפויות שלה (של חברת החשמל) במשך זמן רב, ואולי רב מאוד".

לפחות על פי טענות חברת החשמל נראה כי מאז הגשת התביעה הזרמת חשמל תקינה לגוש התקדמה מעט בסדר העדיפויות, והוא חובר למשל לקו הזנה נוסף שנמתח עליו מתחנת כוח משנית הממוקמת ממערב לו, סמוך לבית"ר עילית.

 

מה שאסור לטטיאנה

מה לא עשתה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מרים מזרחי, כדי לא לדון לגופה בבקשה של המפלגה הערבית הדמוקרטית, ובראשה ח"כ טלב א-סאנע, לצוות על חברת גוגל להסיר מיוטיוב את הסרט 'תמימות המוסלמים', המבזה את נביא המוסלמים מוחמד. היא משכה את ההחלטה כמעט חודש, זמן מופרך לטיפול בהורדה של סרטון פוגעני, כך שהעניין יהפוך ללא רלוונטי משפטית, או לפחות לרגיש פחות מהבחינה הציבורית. היא הודתה שגוגל העולמית היא זו שהורתה להסיר את הסרטון במדינות שונות בעולם, אך קבעה כי טכנית היו א-סאנע וחבריו אמורים להגיש את התביעה כנגד יוטיוב עצמה (חברת הבת של גוגל).

ומדוע זה לא יכולה היתה השופטת לפסוק מיד שישראל אינה שונה משאר מדינות המערב בהן לא הסירה גוגל את הסרטון, משום שקיים בהן חופש ביטוי רחב? היא הרי יכולה היתה לאזכר סרט תועבה אחר, 'ג'נין ג'נין' של מוחמד בכרי, שהותר להקרנה על אף העלילות הקשות שהעליל על חיילי צה"ל.

ואולי התשובה נעוצה גם בעובדה ששופט בכיר אחר, שכיהן בשעתו ומכהן עד היום באותו בית משפט מחוזי, שלח לפני ארבע עשרה שנים לשלוש שנות מאסר, שתיים מהן בפועל, אישה צעירה בנסיבות חמורות הרבה פחות. השופט צבי סגל גזר את העונש המחמיר הזה על טטיאנה סוסקין, פעילת ימין שפשעה היה הפצת איור שהשמיץ את נביא המוסלמים.