"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", בנוהג שבעולם, כשנפגש אדם עם מות אחד מקרוביו, תגובתו הראשונה היא הבכי, ורק אחר כך פותח בדברי הספד. שהרי הבכי הוא התגובה הטבעית לשכול, וההספד נובע מהתבוננות שכלית על אישיות הנפטר.
לא כך עשה אברהם. בתחילה הספיד ורק אחר כך בכה. מדוע?
אפשר שהתורה שתיארה את התנהגותו, באה ללמדנו שאל לנו ליפול ברוחנו בעת אסון, נורא ככל שיהיה. ראשית יש להתבונן ולנסות להבין את מה שארע.
אל לנו לשקוע מיד בכאב שעומד לבלוע את המתאבל ולא להניח לו להמשיך לחיות את חייו.
יש מקום לבכי אך המבט, המגמה היא להמשך החיים, כמאמר הנביא יחזקאל: "בדמייך חיי, בדמייך חיי"